הופיע בעבר בדף היוצר הישן שלי.
לאחר התעלמות מוחלטת של צוות התמיכה הטכנית באתר להעבירה לדף
יוצר זה החלטתי לקחת את העניינים לידיים שלי.
אם נתקלתם כבר בסיפור הזה - כן, זה אני.

אני תרנגולת. אני נמצאת בכל מקום. כשאתה, בן אדם, אוכל חביתה -
הסבל שלי שם. כשאתה אוכל ארוחת צהריים, את הג'חנון של סבתא -
אני שם. אני גם שם כשאתה הולך לישון, בתוך הכרית, זועקת לעזרה.

בזמן כתיבת שורות אלה אני עדיין לא בצלחת שלך, במחבת שלך ואני
עדיין לא בפה של הכלב שלך. אני עדיין חיה. בקושי.

- לתרנגולות כיף בחיים. בוקעות מביצה חמימה, נשמרות היטב על
ידי אימם, עושות אמבטיות חול ונתלות על ענפים. כיף להן.
- באמת?
- לא.

עוד מעט אני מגיעה. המנה הבאה שלך בקנטקי - זאת אני. בעוד שעה
יסתיימו לי החיים. לא הרגתי אף אחד, לא התעללתי באף אחד ולא
עשיתי דבר רע כל חיי. אני פשוט הולכת למות. אני יודעת את זה
עכשיו. יש לי מספיק נסיון אתכם. אני שומעת את חברותיי ללול, אם
אפשר לקרוא לזה לול, צורחות מכאבים בזמן שהן נשחטות אחת אחת.
אתם יודעים למה אני באמת הולכת למות? כי אני כבר לא מטילה
ביצים כמו פעם. מביצה פעם ביומיים עכשיו זה פעם בשבוע, וזה
פשוט לא משתלם לכם להחזיק אותי בחיים. אפילו לא יהיה לי כוח
להאבק כשהשוחט יגיע אליי. גופי סבל מספיק, אני עייפה. אותי כבר
לא תוכל להציל. בזמן שאתה קורא את השורות האלה, אני כבר לא
כאן. וגם כל חברותיי. אבל המשחטה עדיין פועלת, ותרנגולות
אחרות, עם סיפורים שראויים לספר גם, נשחטות בזה הרגע. עוד שעה
למוות המייסר.

לא שחיי היו גן עדן. אפילו הזכות לאם ואב נשללה ממני. מיד
כשבקעתי מהביצה נלקחתי מתא ההדגרה, תא מלאכותי שניסה לחקות את
פעולת הדגירה של אימי (שכבר בטח נשחטה בזמן שבקעתי), ונשלחתי
למיון כואב מאוד - זכרים ונקבות. הונחתי על סרט נע, כמו בשדות
התעופה של בני האדם, ועברתי דרך צפופה לעבר המיון הכואב - דרך
שהחליפה לעיתים קרובות גבהים, כך שנפלתי מסרט נע למשנהו, בזמן
שגפיי נפגעים ורגליי מחליקות.
שרדתי בזכות העובדה שאני נקבה. במחשבה לאחור, אולי עדיף היה
שלא שרדתי.
הלולן הכניס מקל מואר אל תוך המעי, וככה זיהו אם אני נקבה או
זכר, מאחר וההבדלים לא ניכרים מבחוץ כשאנחנו עדיין אפרוחים.
ראיתי את האפרוחים הזכרים מושלכים בברוטליות לתוך פחי אשפה,
בעודם בחיים. ראיתי אותם נמעכים על ידי חבריהם, מנסים לנשום
נשימה אחרונה לפני שהם ירמסו חזרה לתחתית הפח. אך לא היה לי
זמן נוסף להתבונן בזכרים המסכנים.
נלקחתי אל מין מכשיר חד. לא יכולתי לברוח, יד האדם שתפסה בי
היתה חזקה. היד שמה את מקורי מתחת לגליוטינה קטנה ולוהטת. לא
הבנתי מה קורה, ואז פתאום: כאב. כאב חד. הייתי בקושי בת יום,
וכבר איבדתי חצי מקור. הרגשתי את הברזל המלובן חותך לי את
המקור, את הרקמות, את העצבים. כן, גם במקור יש עצבים, עובדה
שהרגשתי את מה שהרגשתי. אני עדיין מפחדת ממגע יד אדם.

נלקחתי למשק זמני, עד שאני אגיע לבגרות מינית ואתחיל להטיל
ביצים, כדי שאתם, בני האדם, תוכלו לנצל אותי. תוכלו להכאיב לי.
תוכלו להרוג אותי מבפנים. שם קטמו לי שוב את המקור, בגיל 3
שבועות. הפעם לא הייתי ברת מזל כמו בקיטום הראשון, אם אפשר
לקרוא לזה מזל. נלקחתי לאותו סוג מכשיר, עם אותו להב מלובן,
ואותו כאב. או שבעצם לא אותו כאב? הפעם היה עוד כאב, אחר. חד
יותר ממה שהרגשתי כל חיי, ואני לא זוכרת שמאז חוויתי כאב כזה.
דם הושפרץ, מקור נחרך, לשון נחתכת.
הלולן, בלחץ הזמן, לא מצליח לקטום את כל המקורים בצורה
מדוייקת. אני ההוכחה החיה לכך, אבל לא להרבה זמן. אני בקושי
מסוגלת לטעום את האוכל. שללתם ממני אפילו את הזכות הבסיסית של
לטעום, שללתם ממני חוש שלם. אותו חוש, חוש הטעם, שבו אתם
משתמשים כשאתם אוכלים את הביצים שהטלתי. חלק אפילו נשברות לכם
בדרך. כזה זלזול בסבל שלי. וכל כך הרבה כאב...

היום בו ראיתי את השמיים בפעם האחרונה.

הגעתי לבגרות מינית בגיל מספר שבועות בלבד, מוקדם יותר
מתרנגולות חופשיות, כי עוותתי גנטית כדי שאגדל מהר יותר ואטיל
מספר ביצים רב יותר. אני זוכרת את היום שבו הטלתי את ביצתי
הראשונה. ניסיתי להסתיר אותה, אבל היה צפוף מדי. ביצה אליפסית
וקצת מחודדת, לבנה, חמודה. לא הספקתי לדגור עליה. נלקחתי לפני
שהספקתי אפילו להסתכל עליה, באותו יום בדיוק, אותו יום שראיתי
את השמיים בפעם האחרונה.
אני זוכרת את היום ההוא. זה היה יום חמים, הייתי במשק שאליו
נלקחתי אחרי הקיטום, ובו נקטם לי המקור שוב. ניקרתי קצת
גרעינים, ופתאום זה קרה. נבהלתי. יד אדם תפסה אותי, מושכת אותי
אל בית השחי שלה. טראומת יד האדם האחרונה עוד היתה מוטבעת היטב
בזכרוני. לצידי ראיתי עוד תרנגולת בבית השחי השני. ממולינו
ראיתי עוד תרנגולות מובלות. נזרקתי בברוטליות לתוך ארגז
והוכנסתי אל תוך משאית בצפיפות, אותה צפיפות מוכרת בה נדחסתי
על הסרט הנע, ונסענו. היה חם במשאית. תרנגולות אחרות, חזקות
יותר ממני, דחסו אותי אל הפינה, בה נצמדתי חסרת אונים אל דפנות
הפלסטיק של הארגז. נלקחתי במשאית אל לול. לא לול פתוח עם הרבה
מקום ותרנגולות בריאות, זה לא היה סוג הלול שעליו מספרים לכם
באגדות, בני אדם. כבר כמעט שאין לולים כאלה. נלקחתי למין אסם
גדול, שבו היו ערימות של כלובים. כלובים על גבי כלובים, ובתוך
כל כלוב - 4 תרנגולות מטילות.

כל כלוב פה עשוי סורגי מתכת. הדפנות, הרצפה, התקרה. הכניסו
אותי לכלוב באמצע הערימה, יכולתי להביט למעלה ולראות את רגליהן
של חברותיי ולהביט למטה ולראות את ראשיהן של אחרות. הרצפה כאן
עקומה, סורגי המתכת נוטים בשיפוע לעבר מין ארגז גדול - לשם
מתגלגלות ביציי, פרי עמלי הרב. אני לא זוכה לשמור על הביצים
שלי, הרי זו הסיבה שאני פה מלכתחילה - כדי שתוכלו לאכול חביתה
טעימה, להוסיף אולי קצת בצל ואז לאכול את הבלילה המוכתמת בסבלי
הרב.

שבוע, ועוד שבוע, ועוד שבוע עובר. כולי מוכתמת בצואה שנפלה
עליי מהכלובים העליונים, פצועה מהתנכרויותיהן של "חברותיי"
לכלוב. למה בגרשיים? כי הן לא חברות. בטבע תרנגולות חיות
בקבוצות, בהרמוניה. פה? פה אין הרמוניה. כולן עצבניות,
משועממות. וברגע שמשעמם, מנקרים את השותפות לכלוב למוות.
אבל בעלי הלולים חשבו על זה, הרי אם אני אמות - זו ביצה אחת
פחות כל יום, ולכן קטמו לנו את המקור - שלא נהרוג זו את זו, רק
נפצע. כי הרי פציעה לא תמנע מאיתנו להטיל ביצים.

עוד שבוע, ועוד שבוע, ועוד שבוע. כמה זמן כבר עבר? רגליי כבר
עקומות מסורגי הכלוב, כל גופי כואב ורועד בכל יום כאשר אני
מטילה את ביצתי הגדולה יחסית למימדי גופי (הושבחתי גנטית,
ביציי אמורות להיות קטנות יותר), כולי מכוסה בצואה ואדי
האמוניה חונקים אותי.
אני חלשה. חלשה מאוד.
אלוהים, עשה שזה ייפסק, בבקשה.

יום למחרת ענה אלוהים לתפילתי. העירו אותנו משנתנו והעמיסו
אותנו על משאית נוספת, כמו אז. החום המוכר של המשאית, דפנות
הארגז שאליהן נצמדתי מפחד שותפותיי לארגז, הכל חוזר על עצמו.
בדרך מתו 2 מהתרנגולות שאיתי מפצעיהן, אבל אני המשכתי להיאבק.
אמרתי לעצמי שאני חזקה ושאני אמשיך לחיות.
למה לא פשוט נכנעתי?
עצירה. צעקות. צרחות. ריח של דם באוויר. הנה זה, סוף הדרך. סוף
החיים, סוף העינוי, הסוף.

- משלוח מ"תנובה"
- איחרתם. הייתם אמורים להיות פה ב15:00, מה קרה?
- אנחנו נעצ...
- לא מעניין אותי. תעמיסו אותם, נו כבר!

בחיפזון רב מוצאים הארגזים ונזרקים בברוטליות על הרצפה. לאט
לאט עורמים אותנו ליד מין פס שכזה, עם 2 חוטים שטבעות מושחלות
בהן. השוחט תופס כל תרנגולת בנפרד ותולה אותה מהרגליים בטבעות.
בבהלה אני רואה ארגזים ריקים נערמים בצד ואת חברותיי התרנגולות
מובלות ללא-נודע. השוחט זורק את גופותיהן המרקיבות של שותפותיי
לארגז לצד ורואה שאני עוד בחיים. אני נצמדת בבהלה לדפנות
הארגז, צועקת, צווחת, שום דבר לא עוזר. עכשיו זה באמת הסוף.

בזמן שאני נתלית הפוכה על הרגליים, חיי עוברים על פניי. בקעתי.
מוינתי. נקטמתי. הובלתי. נקטמתי שוב. הטלתי. הובלתי. התייסרתי.
הובלתי. חיכיתי. עכשיו אתם הולכים לחשמל אותי ולהכניס אותי
להלם, כדי להיות מעט הומנים כדי שאני לא ארגיש כלום. וזה
כואב.
לפחות אני עכשיו בדרך למקום לבן ופתוח יותר, מקום ללא סבל ושיש
בו שמיים, מקום ללא -
רגע, למה אני עדיין בהכרה? המכונה פיספסה? מה קרה הרגע? מה זה
המכשיר הזה? מה אלה המים הרותחים האלו?

סבל. סבל. כוויות. נטבלתי במים חמים בעודי בחיים. כאב. אלוהים,
עשה שזה ייפסק. כואב לי. כל כך כואב לי. כנפיי שחורות, רגליי
מעוותות, עיניי לא רואות. צרובות. אני מקרקרת מכאב - אך שום
צליל לא יוצא. אין לי כוח. מותשת, חסרת אונים, קשורה למכונה,
ועכשיו מוכנסת למכונה נוספת. לכם, בני האדם, יש שערות. אתם
צורחים מכאב כשאחת נתלשת. נוצות שקועות יותר עמוק, וכשכולן
נתלשות, אני מדממת. שהסכין יבוא מהר. אני לא יכולה יותר. פשוט
לא. את חוש הטעם לקחתם לי. את ביציי היקרות, שכל כך סבלתי
בשבילן, גנבתם לי. את החופש שלי, להתרוצץ, אפילו לא נתתם לי.
את גופי החזק עיוותתם לי. את בריאותי הפיזית חנקתם באדי
אמוניה. ועכשיו הסכין, המלאה בדם התרנגולת שהיתה לפניי, שעכשיו
נגררת הפוכה ללא ראש, ודם יוצא מגרונה, הולכת לקטוע את חיי.
ראשה של התרנגולת שלפניי, חברתי לכלוב, מוטל שותת דם בתוך פח
אשפה. אלה החלקים שלי שלא רוצים שתראו. אבל היא לא הרגישה. היא
בהלם, היא לא באמת הרגישה את זה. אני כן הולכת להרגיש. אני
מריחה את הדם. נזכרת ביום המאושר ביותר בחיי - היום בו בקעתי
לעולם אופטימי. וטעיתי.

- תראה את התרנגולת הזאת! היא עדיין בחיים!
- חי אלוהים! היא הולכת להישחט בהכרה מלאה!
- מאוחר מדי. הנה ראשה נופל לתוך הפח.

פאוזה.

- תגיד, אתה לא חושב לפעמים ש...
- שמה?
- שהחיים שלהן שווים משהו?
- של מי?
- שלהן.
- של התרנגולות הללו?
- כן.
- לא.