מוקדש לרועי קליין ז"ל
שנהרג בקרב בבינת-ג'בל ב 26.7.2006
כשקפץ על רימון ובכך הציל את חיי חייליו

בזמן שקפצת
על מה חשבת?
על האישה? על הילדים?
האם עברו לך החיים מול הפנים?

בזמן שגוייסת
למה קיוות?
לנצח? להלחם?
או אולי פשוט רצית לחזור הביתה שלם?

בזמן שנלחמת
במה התרכזת?
האם חשבת על הדרך הכי טובה להסתער?
או שמא רק ניסית למצוא מקום להסתתר?

בזמן שפיקדת
על כל אותם הלוחמים
האם חששת שלמלכודת אתם נופלים?
האם במעמקי ליבך תהית איך בשלום חוזרים?

ובזמן שזיהית
את הרימון המתגלגל
האם בכלל חשבת כיצד לפעול ?
או שמא זהו האנ-אינסטינקט הזולתני שגרם לך ליפול ?


שמע ישראל !


בזמן שהרגשת
את הסוף, את השחור
האם ראית מנהרה ובקצהה אור?
האם חשבת שיש סיכוי שתחזור?

ובזמן שאמרת
את מילותיך האחרונות
האם עדיין חשת מחוייבות למשימה?
הקוד הסודי למכשיר הקשר - ואחריו - הדממה...

"הצבי ישראל על במותיך חלל
איך נפלו גיבורים"


בזמן שהיית שם - בקרב, בחזית
אני הייתי פה - בבית, בעורף
במציאות האנוכית הלכתי לעבוד,
בשיגרה היום-יומית חשבתי על ללמוד

מנותק מן המציאות הקשה ואוירת הדמים
שאפפה אותך לבטח ברגעיך האחרונים
ברגשות מדומים, תהיתי על מה שם מתרחש
מכותרות העיתונים יכול הייתי רק לנחש

ואני בטוח שלא רצית
שיעשו ממך גיבור
אני בטוח שרק רצית
על המדינה לשמור
(או הביתה לחזור)

כל החיים עוד היו לפניך
עד שנפלת באותו קרב
אך אחרים חזרו לספר עלייך
ולזכרונך אני מרגיש מחוייב

על אותו רגע גורלי, בו היית צריך לבחור
אם להציל את כל הצוות - ואל המשפחה לחזור
החיים של רבים ניצלו, אבל היא בבית איתם נשארה
שני בניך ואלמנתך - הם לא מבינים והיא שבורה

ואני עדיין תוהה ברגעים קשים של זיכרון
מה בדיוק קרה שם ביומך האחרון
על מה חשבת, על מה אמרת
מנסה לדמיין את כל מה שקרה - בזמן שקפצת