תמונה על המדף. הפנים הראשונות שרואה בבוקר, הפנים שמתפללת להם
כל יום, הפנים האחרונות שרואה בלילה. מעולם לא הכירה אותו. ועם
זאת הרגישה קרבה עזה כל כך. הרי הייתה דם מדמו, ובשר מבשרו.
מעולם לא קיבלה ממנו מכתב. מעולם לא שמעה את קולו מהצד השני של
הקו. מעולם לא הרגישה את חום ידיו סביב מותנייה. מעולם שפתיו
החמות לא נגעו במצחה. הוא לא ידע שהיא קיימת בכלל.
הוא היה חלומה ותקוותה האחרונה. רק לו התפללה, חלמה על הרגע בו
תמצא אותו ותספר לו מי היא. תספר לו שהיא חלק ממנו, שכל השנים
האלה חכתה לו, חיפשה אותו. להתעורר בבוקר אחד ולשמוע את קולו,
צעדיו מצידה השני של הדלת. נשיקת בוקר טוב. לחזור הביתה מיום
מעייף ושהוא יפתח לה את הדלת. יחבק אותה, ישאל איך עבר עלייה
היום. שיכין לה ארוחת צהריים ושניהם ישבו לאכול. בערב קר
וחורפי לשבת מול האח ולשחק איתו כאילו הייתה ילדה קטנה.
חסר לה כל כך בחייה השגרתיים. הימים חוזרים על עצמם והיא רק
חולמת שיום אחד ידפוק בדלת ויגיד שבא בשבילה. שבא לקחת אותה
איתו. כל פעם שהיא מקבלת מכתב, מדמיינת שזה המכתב שלו. בימי
הולדת וחגים בהם כל המשפחה מתאספת, היא מסתגרת בחדר ורק מקווה
שהטלפון יצלצל ובצד השני של הקו ישמע קולו.כשפותחת מתנות של
יום ההולדת, אם כל מתנה עינייה נוצצות, כאילו מתנה זו היא
ממנו.
כל יום שעובר כל מחשבותיה עסוקות בו. איפה הוא עכשיו? אם מי?
מה הוא עושה? האם הוא זוכר אותה? האם מחכה לה? למה לא בא לפגוש
אותה? ולמה לעזעזל היא עדיין בוכה בגללו?
סיפור אהבה יפה כל כך, וכל כך בלתי אפשרי. סיפור יפה עד כאב.
וכל הכאב של כל השנים, על היותו רחוק. על זה שהוא לא שם. חלום
אחד, וזה לחיות איתו, עד סוף חייה לא צריכה גבר אחר. רק לשמוע
את צעדיו בבוקר. לראות את חיוכו. לראות אותו ישן. לדעת שהוא
פה, איתה. שהוא תמיד פה, בשבילה. ולספר לו שהיא תמיד פה
בשבילו.
שיבוא כשקר וכואב. שהוא יהיה זה שינגב את דמעותיה. שהוא לא
יהיה הגורם לכל דמעות הכאב הללו. שהוא יהיה השמחה שלה ולא הכאב
שלה. שיהיה האושר ולא העצבות שפוקדת אותה, בכל פעם שהיא חושבת
עליו. רק אין למי לספר. אין את מי לחבק. הוא מעולם לא התקשר.
מעולם לא אמר מילה. מעולם לא הכיר אותה. מעולם לא ידע שיש
מישהו בעולם הזה שחושב רק עליו. מישהו שמתעורר בבוקר ומחייך
לתמונתו. מחבק את תמונתו ובוכה למראה שלה. מישהו שרק רוצה שהוא
יחזור. יחזור לחייה, יחזור למקום בו צריך להיות, יחזור
לביתו...