היה הייתה סבתא ושמה - סבתא. לסבתא היה בית סבתי, ובו מיטה
סבתית, שטיח סבתי, ושולחן וכיסא לא פחות סבתיים.

יום אחד העיר את הסבתא רעש משונה. היא קמה, חבשה משקפיים מאד
סבתיות וגדולות והביטה מסביבה לראות, מה עושה רעש כל-כך לא
סבתי בבית שלה. אז נגלה לעיניה מראה שבהחלט הייתה מתעלפת ממנו
לולא הייתה סבתא אמיצה מאוד. השטיח הרעיד את השולחן והכיסא,
והיה נראה כאילו הוא מנסה לצאת מתחתם. זה כבר היה מרגיז. להעיר
את הסבתא בצורה כל-כך לא מנומסת, ועוד לבצע ניסיונות בריחה?!

הסבתא שלחה אל השטיח מבט גאה, ואמרה לו בקול לא פחות גאה: "מיד
תפסיק להשתולל, שטיח ארור! דברים כאלה לא ראויים בבית סבתי כמו
שלי!". הכל נעצר לשנייה, כי הרי אי אפשר היה שלא להירתע
ממילותיה של הסבתא סבתא, אבל אחרי שנייה של הרהור קל משך השטיח
בחוזקה והתרומם מעט, בעודו מפיל את השולחן והכסא הסבתיים.
"לא!", חשבה לעצמה הסבתא, "סבתא מכובדת לא תיתן לשטיח עתיק
יומין שקיבלה מאמות אימותיה לברוח לה כל-כך בקלות!", ולאחר
מחשבה נחושה זו, הוציאה הסבתא מסמר ופטיש מהכיס, (שהרי הייתה
זו סבתא מיוחדת שבכיסיה היו דברים שונים ומשונים שלא היה לגמרי
ברור איך הם כולם נכנסים לשם); ובכן, הוציאה הסבתא מהכיסים
המיוחדים שלה פטיש ומסמר, והידקה את השטיח העקשן לרצפת העץ
בהבעה גאה של ניצחון.

השטיח נחת בחזרה אל הרצפה, והכיסא, ביחד עם השולחן, חזרו
למקומם החוקי. הסבתא הייתה בטוחה שבכך נסתיימה לה פרשת השטיח
העקשן, ולכן פנתה למיטתה ושקעה בחלומות סבתיים לשארית הלילה.
אך בבוקר, כשהקיצה הסבתא משנתה, לא היה השטיח במקומו. כל מה
שהזכיר את מאורעות הלילה היה המסמר הנעוץ ברצפת העץ ועליו
חתיכה קטנה של שטיח קרוע. הסבתא לא שיערה עד כמה היה עקשן
השטיח, ואולי הוא ירש זאת מהסבתא, שהייתה עקשנית לא פחות. לכן,
הסבתא יצאה לחפש את השטיח הנודד. מאוחר בערב חזרה הסבתא בידיים
ריקות והבעה תשושה על פניה. כך למדה הסבתא את הלקח הראשון:
לעולם אין לחפש שטיח שיצא לנדודיו השטיחיים.
אך החיים בבית ללא שטיח כבר לא היו טובים כמו פעם.

לא היה מה שיקשט את החדר, והעיקר-לא היה מה שיסתיר את הסדק
הגדול ברצפה, שכל כך פגע בכבודה של הסבתא. לאחר שלושה ימים של
ניסיון לשרוד בלי שטיח ועם סדק גדול ומרגיז ברצפה, הגיעה הסבתא
למסקנה סבתית חד משמעית - אין היא יכולה לחיות חיים סבתיים
נורמליים ללא שטיח בחדרה. ולכן הלכה הסבתא לעיר לקנות לה שטיח
חדש.

אף שטיח לא היה יפה כמו השטיח הקודם. כולם היו נראים לה קטנים,
מזויפים, ומה שבטוח - בכלל לא סבתיים. עד שהגיעה הסבתא לדוכן
קטן ומאובק בקצה הרחוב. שם היא ראתה שטיח שהדהים אותה כל-כך,
שהיא עמדה שם כדקה ופיה פעור לרווחה. לאחר דקה, התעוררה הסבתא
מתדהמתה. ומה היה זה שהדהים אותה כל כך. כי הרי הסבתא הדייקנית
והמסודרת לא הייתה מבזבזת דקה שלמה מחייה על בהייה בשטיח שלא
היה שווה זאת. היה  זה שטיח ענקי שנראה עתיק מאד, ועליו
עיטורים יפהיפיים בצבעי בורדו וחרדל, הוא היה יכול להיות ממש
מושלם, לולא הקרע הקטן בפינה.
כן, זה בוודאי היה השטיח של סבתא. הוא נתפס בהיותו עף לדרכו
הארוכה לארץ השטיחים. כי הרי כל שטיח יודע שמה שלא יקרה, אין
להתקרב אל השוק, ובעיקר לא אל דוכן השטיחים! אך השטיח נתפס.
ונתלה על קיר הדוכן אחוז בפינותיו בארבעה מסמרים.הסבתא קנתה את
השטיח וחזרה מאירת פנים לביתה הסבתי.

ואכן, היה זה רעיון גדול! כך למדה הסבתא את הלקח השני והאחרון
מפרשת השטיח העקשן: אם כבר ישנו שטיח עקשן בבית סבתי יש להדק
אותו לקיר בארבעה מסמרים! נראה היה שהכל מסודר, אך אז נזכרה
הסבתא בסדק הגדול והמרגיז ברצפה, וכבר פנתה לראות אם הוא באמת
מרגיז כל כך, אבל כשהגיעה למקום שבו היה נוהג הסדק לקלקל את
מראה רצפתה, לא ראתה דבר! הסדק נעלם כאילו לא היה! מי יודע,
חשבה, אולי יצא למסע ארוך.