זה הרגע הזה ביום,
שבו כולם כבר נרדמו.
רק אני שוכב בחושך,
ותוהה מה יכול היה להיות,
והיכן הכל השתבש במרוצת השנים.

זה הזמן הזה בשבוע,
שבו כולם כבר לא כאן.
עזבו את עבודתם, שבו לביתם,
מבלי לשאול מתי והיכן.

זה המועד הזה בחודש,
שבו כולם נאספים.
מדברים את ליבם, מתעניינים:
"מה שלום האישה, ואיך הילדים?"

זאת העונה הזאת בשנה,
שמזג האויר הופך קודר.
הטיפות זולגות, הרוחות נושבות.
אולי זה לא כזה נורא?
אולי ביום אחר האוירה תשתפר?

זאת התקופה הזאת בחיים,
שבה הכל כבר נראה כה חסר משמעות.
הקול כבר אומר דברי משמעות.
כולם כבר ויתרו, השלימו עם הטעות.

זה רק הרגע הזה בחיים,
שצריך.
בכדי לסיים כבר עם הכל.