מדבריות הנגב.. צהובים ושקטים- יכולים לשגע אותך או להרגיע את
רוחך ולתת לך שלווה נצחית.

נוסעת עם משפחתי... ומאיזו שהיא סיבה הוריי נוטשים אותי באמצע
הדרך ובכעס רב של אגו שמשתלט על כל אימת בדידות בכביש נטוש זה,
אני טורקת את דלת המכונית ויורדת.
מתהלכת לי ומחשבות מקפצות למוחי- "היזהרי ולכי בשבילך בלי
לעצור. רק אם זו אישה שנראה בטוח לעלות איתה לאוטו עשי זאת...
ובינתיים הגני על עצמך ונסי לא להתבלט בכביש נטוש זה".

יודעת שאין הרבה סיכויים אבל רוב חיי המזל שיחק לי.. אני
מתמלאת 50% תקווה בגופי.. אבל הלב לא נרגע כשלפתע מכונית
מתקרבת... מפנה ראשי אחורה בזהירות שלא יראו כמה נואשת אני...
והלב מתגבר... והדפיקות מתדפקות וגופי נרעד לראות שזהו זכר
שנוהג בטנדר לעברי. שיערו ארוך ובהיר, קשור בגומייה, סתור
שלאחר עבודה. הוא שואל אם אני רוצה לעלות ועניתי "לא זה בסדר"
(הרי לא אעלה עם הייצור הנאלח הזה לשום מכונית אינטימית שתצפה
את גורלי המר...). הסתכלתי לאחור לראות אם עוד רכב מגיע והפחד
והגאווה שמתאדה הכריעו אותי... רוצה לחזור הביתה. הגיע הזמן
להתגבר על אנשים מבחוץ... מחוץ לחדרי, מחוץ לשערי ביתי.

אוסף אותי אל רכבו נסענו כשפרצופו החל מתעקם לכדי חיוך.
הרגשתי, מבלי לראות כל תו בפניו, את הנבזיות והגועל שמחלחל
במחשבותיו. הוא מתחיל להאט.           עוצר בשולי הדרך לאחר
נסיעה של כרבע שעה שהתארכה כנצח. הוא צריך לנוח, יורד ממכוניתו
ואני מפחדת יורדת אחריו. הייצור הנתעב מתקרב אליי ואומר "כמה
זמן לא הייתי עם אשה..." (מעניין למה תסתכל על עצמך- אתה דוחה
מקילומטרים כל ייצור חי אחר מכל מין שהוא) אני לא יודעת מה
לומר.

וכרגיל האמת מנסה להשתלט עליי- כמה זמן גם אני לא הייתי עם
גבר- אבל איתך בטוח שלא אהיה לעולם. ידיו תופסות, תוך אחיזה
נוקשה, את ידיי מאחורי גבי. הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו
הוא שפי פנוי ואם רק אצליח להזעיק עזרה.. אבל לא אבזבז שניות
אחרונות לפני שיחסום את פי בזעקות שווא. אני מרימה את מבטי
לכיוון שממנו באנו- אולי הוריי נזכרו בי ובאו לקחת אותי- כי
למדתי את הלקח באשר יהיה.

החלטתי שאו שאני אסבול מכאב או שאשתף פעולה ולא אכאב פיזית
לפחות, רק נפשית. אם אנסה לשתף פעולה אולי הוא יישכח מכבישת
יצריו. אולי יפסיק להתרגש מהטרף שממולו- כי הוא לא צריך לצוד
אותי "אני שלו". וכמה שבנים אוהבים לצוד... והוא שמעולם בטח לא
הצליח לצוד אף אחת... אולי מההפתעה יחדול ממעשי הכיבוש ויתפקח.


שפתיו התקרבו לשלי וכשהחל מתנפל- החלטתי ליישם את מחשבותיי,
והתחלתי נוגסת קלות בשפתיו- מבלבלת אותו ושובה אותו בו זמנית-
כוחו הופך לשלי עם נשיקה יותר רכה... (אני לא מאמינה שאני
מצליחה- רק חבל שזה לא הדבר האמיתי). בצדודית עיני אני רואה
רכב משטרתי מגיח - אחד מפלאי הבריאה- עוד לפני שאצטרך להחליט
מה המהלך הבא שלי נגאלתי מהמצב ביש הזה ואחזור שוב להיות
בטוחה.. רק עוד כמה נשיקות טרף קטנות . הוא שלי.. ואוכל לעשות
עמו מה שארצה.
הרכב מתקרב והוא משום מה לא שומע (מה הוא כל כך שקוע- ייצור
דוחה שיתפגר כבר).
מתרחקת ממנו, בקפיצה נחלצת מאחיזתו לצידו השני של הכביש
ומנופפת לשוטר שיעצור. " הוא התקווה היחידה שלי".
הייצור בצידו השני של הכביש מנסה לכבוש את זעמו שהתלקח בשניות
לאחר שהתפקח בראותו את רכב השוטר. השוטר עוצר לי ושואל
למצוקתי. מספרת לו את שקרה ויוצא לכיוון הייצור ולופת אותו
באזיקים, הצייד ניצוד- איזה סיום טוב. השוטר מושיב אותי מקדימה
ואותו מאחורה לכיוון התחנת משטרה כשבמראה איני רואה עוד חיוך
אלא כעס בריא- (אולי נלמדו שני לקחים היום). כל הכבוד
להוריי!!
וכל אותה נסיעה כשאני מודעת לזעמו המבולבל כשיצריו כבשו אותו
ואותי ביחד... החלו רחמיי מתעלים עליי... צדתי אותו בעצם-
בניתי לו פח ונפל היישר לתוכו אם כי מי היה יודע איך זה היה
נגמר אילולא השוטר... אבל עכשיו הכל טוב- אני אחזור לביתי והוא
למקומו- בית הסוהר לייצורים כמוהו- הוא יישב קצת על הטרדה
מינית וישפר את דרכיו. פחדי שישתחרר לחופשי בלי לקח ועם הרבה
זעם, מתגבר על העובדה שאני קצת מרחמת עליו..
הוא נכנס לתחנה עם השוטר ואני אחריהם- בוהה במדשאות המקיפות את
המקום... קצת אירוני שכל כך הרבה יופי יקיף מקום של ייצורים
מושחתים כמוהו..
מבטלת את מחשבותיי והרוגע שהירוק עושה לי ונכנסת לתת הצהרה.

לאחר שנכנסתי גיליתי שניתנה לו שיחת טלפון ולפתע הופיעה בחורה
שרצה לקראתו בוכיה ולגמרי מאוהבת (אני כמעט מקיאה) . היא נתקלת
בשוטר שמזהה יופי (שלשבריר שנייה נדמה שרצה לכבוש) ומדברת איתו
על מצב חברה- הייצור שיושב בחדר החקירות. לאחר שהבינה מה קרה
הפנתה את זעמה עליי. בשניות שהלכה לקראתי זעמה התחלף בפחד
ופניה החלו מתהוות לציור של ילדה שתולה את עולמה בגיבורה-
באהובה.
מה זה כל הקיטש הזה והצביעות? חושבת לעצמי. מאיפה היא הגיעה
מלווה בכל כך הרבה רגשות כלפי הנחקר? ועוד מתחננת בפניי שאבטל
את תביעתי-  מספרת לי שהיא עזבה אותו לפני כמה חודשים ומאז נפל
ולא מוצא את מקומו שוב בעולם, שכן היה מאוהב בה על כלות. וזו
שברה את ליבו.
לפתע דברים הסתדרו אחרת במחשבותי , חלקים שינו משמעותם בסיפור
הזה- מהלך השעות האחרונות היה מטורף ולא הגיוני- אבל עכשיו
כשדברים מתבהרים לא כמו שחשבתי אני כועסת על שיפוטי המהיר והלא
הוגן שעשיתי לנחקר.
אולי באמת גרמתי לו לחשוק בי כי התגוננתי יתר על המידה, דבר
שגרם לו לחשוב שאני חלשה ושיוכל לנצל זאת ודרכי להתנקם בכל
המין הנשי בעקבות אכזבתו מאתנו. וכל שעשה הוא בעצם להפחיד
אותי, לנשק אותי בכח ואת כל השאר אני עשיתי ובלבלתי אותו. אני
כבר לא בטוחה מה התכוון לעשות.
חברתו טוענת שזה לא מתאים לו והוא שבר כלי היום ומעולם לא ראתה
אותו כך, וסיפרה שהיה מאהב מושלם והוגן ולכן לא הבין למה ננטש
ונזרק כסחורה פגומה על ידה. "הוא לקח את זה קשה מדי, פשוט
התאהבתי באחר- אני לא יודעת איך אחרת אוכל להסביר זאת, אבל הוא
לא קיבל את זה מעולם".
אני מצטערת שכך התגלגלו הדברים ואני לא מבינה איך הוא הגיע
לכאן היום - אני מצטערת שפגע בך אבל אני פשוט לא יכולה לחשוב
עליו כך- הוא לא אנס או מטריד...".
"עובדה!" אמרתי כשזעמי מתחיל לסלול את דרכו אל עצמי בחזרה
ותחושת אשמה מחלחלת אל תוככי ליבי שהביא אותי לגלגולי השעות
האחרונות.
אני צריכה לעשות משהו "השוטר אמר שיתנו לו שמונה חודשים על
הטרדתי".
חברתו לשעבר שחררה אותו בערבות והוצא צו שאוסר עליו להתקרב
אליי מ-50 מטר.
באותו זמן עישנתי סיגריה מחוץ לתחנה על מדרגות הכניסה המשקיפות
לדשא- שלווה התנוססה על פניי לכמה דקות ארוכות כשלפתע שמעתי
קריאות לעברי מהייצור" את מנוולת שקרנית ונצלנית- כמו כל הנשים
האלה. איך בילבלת אותי!!! את טובה... אבל זהו לעולם לא אתקרב
שוב למין שלכן. אז תהיי בטוחה שלא ארצה להתקרב אל ההוויה
הנוראית שממנה אתן נבראות".
פגועה מדבריו ונושאת את נטל זעמו על כל המין הנשי החלטתי לעשות
עם זה משהו. רצתי לעברו בעוד חברתו לשעבר מדברת עם השוטר
וסוגרת דברים אחרונים. "חשבתי שאת מפחדת ממני.. תזהרי שלא
אקפוץ עליך". "אני מצטערת- חברה שלך סיפרה לי הכל" מוריד ראשו
שוב ומתבלבל ("איך היא מצליחה שוב להתל בי" בטח חושב לעצמו).
"תעזבי אותי כבר- אני צריך להתרחק ממך ומכל המין הנוראי שלכן.
ביי"
אני רוצה לתקן את עצמי בפניו לפני שילך ואני לא יודעת איך. הוא
פנה ממני ללכת.
הוא עצר נשען על העץ הרחק מכולם ונראה היה שהצית סיגריה..
בצעדים חרישיים התקרבתי אליו כדי שלא יקים שוב מהומה. נעמדתי
מולו ובעוד עיניו עצומות העפתי את הסיגריה מידו "מה את עושה?"
פקח את עיניו המשתאות ושוב מבולבלות. "די, אני צריכה לשים קץ
למראה האומלל הזה בעיניו" אמרתי לעצמי. התקרבתי אליו וכשפנה
להתרחק ממני הידקתי אותו לעץ בשתי ידיי ( נזכרת בכמה שעות
קודם), דמעות לא ברורות החלו זולגות מעיניי וכדי למחוק את חוסר
האונים והכאב שבלבו מנשקת אותו בחום נשיקה רכה ואחר כך
תובענית, שאומרת סליחה ומבקשת מחילה.
פניו הפכו עוד יותר רציניות "החלטת לשגע אותי? מה את עושה?"
ואני שכבר מאסתי מלהבין ולהסביר לעצמי מה רצוני אומרת "אני
מבטלת את ההאשמות כלפיך, ניסיתי להתנצל ולא הסכמת לקבל זאת-אני
מקווה שעכשיו אתה מאמין לי"  "ביי".
פניתי ממנו והלכתי לחפש מונית...



הוא פיספס אותה- לא עוד יראה אותה, אולי באמת נגזר עליו
משמיימה שברון לב נצחי.
חיי תעתוע- "אני צריך לשכוח את אותו היום... מוזר, חשבתי שהיא
הרגישה את התקווה ביחד איתי, אולי זה שוב מן תעתועי המדבר..."

  חלום שחלמתי בליל ה-23.12.05, וכמובן שבסופו המקורי הוא היה
סוף טוב מסוג אחר אבל צפוי ומוכר ולכן ויתרתי עליו.