הולך לו איש עם רעיון ברחוב. רעיון לא גדול מדי, אפילו בינוני.
הוא מהרהר בו, מטלטל אותו מצד לצד, כאילו היה תינוק ישן
בעריסתו. ניכר על האיש שעדיין לא החליט מה יעשה בו, ברעיון
הזה. ובעצם הוא אולי לא כל כך מוצלח. פניו של האיש מתכרכמות,
מפגש הגבות יוצר שיפולים שיפולים של מאמץ מחשבתי.
מן הצד השני של הרחוב אישה מנופפת בידה. גם לה יש רעיון. אחר
לגמרי, מיותר לציין. היא דווקא נראית די מרוצה מן הרעיון שלה.
זה כבר כמה ימים שהיא מנופפת בו לשלום אל מעבר לכביש. כל כולה
אומרת שביעות רצון. בעוד הרעיון של האיש מעלה עשן בהתרוצצות
מטורפת, שלה נח רגוע, נהנה מהדגדוגים היומיומיים שהיא מעניקה
לו ברכות אימהית. רעיון שלי מתוק, איך גדלת. אני עוד זוכרת
אותך כשהיית קטן וחמוד, לא משמעותי במיוחד, מין פרפור חולף.
והנה, אתה כבר מגולח למשעי, ממש כמו האיש מן העבר השני של
הכביש. ואיך גבהת.
הולך לו איש עם רעיון ברחוב. הרחוב הסואן מלא באנשים המנופפים
זה לזה לשלום. גם לו ודאי מנופף מישהו לשלום, אך הוא עסוק כרגע
ואין לו פנאי למחוות אלו או אחרות.
הרעיון משתעל, קר לו. מזה יומיים שהוא לבוש בשמלת הערב הקצרצרה
ונעלי העקב, מוכן לריקוד הראשון של הנשף. אך הוא מוצא את עצמו
שוב ושוב ניגש, בהוראת האיש, אל קערת הפונץ' ולוגם עוד כוסית
מן המתוק מתוק הזה. תמתין, רעיון, עוד לא הגיע זמנך. קצב
המוסיקה לא מתאים, אין די אנשים ברחבת הריקודים, אני זקוק
לתזמון המושלם. אתה בסדר? התחלת להתעטש. הייתי מכסה אותך, לו
היה לי במה. תרצה אולי עוד כוס פונץ'?
אישה מכווצת גבותיה. בלבול גדול תוקף אותה ומערבל את בטנה. זו
הרגשה שונה לגמרי מן הפרפורים הקודמים שעינגו אותה. היא מכניסה
את המפתחות ומנסה להתניע, אך הביטחון העצמי משמיע קולות
מוזרים, משהו כמו קולות הבטן שלה, ונודם. היא מנסה שוב, הפעם
בסיבוב אלים של המפתחות. גם קולות המנוע אינם עוד. היא מתכופפת
באיטיות ומוציאה מתא הכפפות זוג גרבי ניילון, שמלה אדומה
הדוקה, סיגריה ומשקפי שמש. היא מתבוננת בתוויות המחיר שעדיין
לא הורדו ונאנחת קלות. בריכוז אין קץ מכניסה אותם לשקית גדולה,
נועלת את הביטחון העצמי, מפעילה את האזעקה ומתחילה לפסוע
במסלול הרגיל. מן העבר השני נראה האיש, גבותיו מכווצות כתמיד,
הוא נראה מוטרד.
מתחת לחלון הראווה של חנות הכלבו ישובה קבצנית, שלט קרטון קטן
מתמצת את מהלך חייה: נטושה+2 ללא עבודה. האישה שומטת מידיה את
השקית ומתבוננת בקבצנית המושכת אותה לעברה ומאמצת אותה לחיקה
המטונף. פריט אחרי פריט, היא רואה פרק מחייה נמסר לאימוץ.
בעוברה על פני האיש המוטרד מתחיל לו שוב הטקס. היד מתנופפת
בעצלות, מנסה לתת הדרן גאה. בתנועות של בלרינה זקנה, אציליות
ועייפות, היא מתרוממת, מנופפת ימינה ושמאלה, ימינה שמאלה, שוב
ימינה ונשמטת.
איש הולך ברחוב. בחיקו  קבר טרי. רק אתמול קבר את רעיונו האחד
הכביר במזוודת העסקים המהודרת, וכבר הוא מיילד אחרים. הוא
מותש. אולי זה השכול היומיומי, אורך חיי המדף של היצירתיות
האנושית. הוא עייף. מפשיל שרווליו בשמש המלטפת, מחפש סיסמה
מוצלחת לאבקת כביסה.