פעם אחת, אז, כשהיה חורף, החלטתי שאני כותב סיפור. הכנתי לעצמי
שוקו במיקרו עם קרום ושתיתי, ואז כתבתי סיפור פנטזיה יפה עם
גיבור, נסיכה ודרקונים יורקי אש. ממש פנטזיה. אמרו לי שכשאני
כותב סיפור אני צריך לקרוא אותו בעצמי, לבדוק מה לא טוב ולבקר
אותו בעצמי.
אחרי שקראתי את הסיפור בפעם הראשונה, כל הביטחון העצמי שלי
הוציא את ציוד החפירה מהארון והחליט להתחבא באדמה. הרגשתי כמו
מבקר נוקב כזה מעיתון הארץ, שלוקח את הספר הכי טוב, שכולם
אהבו, רב מכר! והופך אותו לאיזה רומן קיצ'י רק בגלל הביקורת
שלו, רב מכר! שבוע אחר כך אף אחד כבר לא קנה אותו.
ואז מחקתי את כל הסיפור, כי לא רציתי שיראו אותו. למרות שאני
חושב שהמבקר הטיפש ההוא מהעיתון לא יודע להעריך אומנות והוא
הולך רב לפי מוסכמות ספרותיות. מה לעשות, כולם ככה, אם הסיפור
שלך לא מספק צורך מסויים אתה יכול לזרוק אותו לגורס של הניירות
עוד לפני שכתבת אותו.
ואז חטפתי את הקריזה של החיים שלי וכתבתי שוב את אותו סיפור
בדיוק. למה מה יש? זה לא יצירה? המבקר הטיפש ההוא יכול לקחת את
החליפה המעונבת שלו וללכת לעזאזל.
ואז, אחרי שהדפסתי את הסיפור. זרקתי אותו לפח. כי זה נכון, הוא
פשוט לא מספיק חזק להיום. הוא מיושן.
היום, אם אתה לא עושה משהו יותר חזק ממה שיש אתה אפס, עדיף
שתלך ללמוד סריגה.
אף אחד לא יתרגש מהסיפור שלך אם הוא לא מחדש משהו שאף אחד לא
ראה אף פעם. אולי חוץ מאיזה זקן בחולצה משובצת וסוודר.