היא המשיכה לדבר ולדבר, לספר לי על הבעיות שלה עם בעלה, עם
הילדים שלה ואפילו עם השכנה שגרה שתי קומות מעליה.
למרות שנשארו עוד כארבעים וחמש דקות עד סוף הטיפול, החלטתי
לסגור עניין כמה שיותר מהר.
"טוב, אני חושב שסיימנו להיום, לפגישה הבאה אני אשמח עם תשוחחי
עם בעלך, ונסו להבהיר את העניינים ביניכם, נסי יותר להיפתח
אליו, לגבור על גאוותך בעניין הזה" ציטטתי לה עוד איזה משפט
ידוע ומוכר שאני אומר לכל החולים שלי.
"והילדים?" היא שאלה "מה אני יעשה עם העניין הזה שהילד פוחד
ללכת לבית הספר בטענה שהמנהלת היא בעצם מכשפה" הסבירה
"על כך נעבוד בפגישה הבאה" סיכמתי
"אבל הילד בינתיים בבית"
מצטער בשביל הילד, להישאר עם אימא לא שפויה בבית, ממש אסון.
"תני לו בינתיים ליהנות מהרגע" הצעתי
"אוקיי, דוקטור, אם אתה אומר" קיבלה את דבריי.
"אני אומר, וכרגע אני חייב לרוץ לטיפול שלי" אמרתי ובאותו זמן
זירזתי אותה לעבר הדלת, זהו היא יצאה, תודה לאל! חשבתי שאני אף
פעם לא אפטר ממנה.
עכשיו אני באמת חייב לרוץ, אני לא מאמין שקבעתי עם הפסיכולוג
שלי ושכחתי שיש לי מטופל, טוב מזל שזו היא גברת לוביץ'
המעצבנת.
אם המזכירה שלי הייתה קובעת את הפגישות לפסיכולוג, שום חפיפה
לא הייתה, אבל איך אני יאמר למזכירה שלי, שהפסיכולוג אצלו היא
עובדת בטיפול בעצמו?!
ואי השעה כבר חמש אני באמת חייב לרוץ!
כל יום אמרתי לעצמי בדרכו אליו שמזלי שהקליניקה שלו לא בבניין
עסקים כמו אצלי, אלא בביתו הפרטי, ככה שאף אחד לא יכול לדעת על
הפגישות האלו, אחרי הכל הוא מקבל אותי אחרי שעות העבודה שלו.
דפקתי על הדלת והוא פתח, זהו עוד היתרון במטפל הזה - הוא זה
שפותח את הדלת ומקבל את המטופלים שלו, בשעות העבודה שלו אף אחד
מבני משפחתו לא נמצאים בסביבה, עניין של סודיות מוחלטת עקב כך
שהוא מטפל בהרבה אישיים חשובים ומפורסמים.
נכנסתי אליו, התיישבתי, ומפה הכל התנהל כרגיל, כמו בכל פגישה
שלנו, השאלות הרגילות, התעמקויות בתפל ולא בעיקר, כרגיל.
פתאום שמעתי טיפות גשם, קמתי מהר וניגשתי לחלון, בהיתי שעה
ארוכה מבעד לחלון הגדול שנמצא בחדר, משום מה הוא משרה שלווה,
חלון גדול בחדר שנועד לטפל באנשים שחלקם חסרי שלווה.
"היא אהבה את הגשם" אמרתי.
"מי?" שאל מייד הפסיכולוג, שלא פצה את פיו עד עכשיו, ונתן לי
לבהות שעה ארוכה בגשם ולהיות עם מחשבותיי.
"היא תמיד אמרה שהגשם מזכיר לה ימים מאושרים"
"איתך?" שאל
"לא יודע, אף פעם לא שאלתי. היא אהבה לצאת לגשם בלי מעיל,
מטריה, רק עם הבגדים שעל גופה, וסתם לעמוד בגשם"
"מה עוד היא אהבה?" שאל
"היא הייתה נכנסת אחרי זה הביתה, מתפשטת ומתכרבלת בפוף, לא היה
לה אכפת אם קר לה או חם לה, היא הייתה מתכרבלת בפוך ונרדמת"
"מי?" שאל שוב.
"הייתי אוהב לראות אותה ישנה, היא הייתה כל כך רגועה שישנה, לא
מתפרצת או צועקת, רגועה"
"למה היא צעקה?" שאל
הגשם המשיך לרדת ורק הלך והתגבר, בהיתי בו שוב ושתקתי, הייתי
כולי שקוע בזיכרונות עליה.
"היא הייתה יפה, כמו בובת חרסינה, אתה לא רוצה לגעת מחשש
שתשבר, אך היא לא הייתה דוממת כמו בובה, לא, היא הייתה סוערת,
היו תקופות שהייתה רגועה, נורמלית, מחייכת, צוחקת, מאושרת
ואחרי זה באו כמה תקופות שהכל כאילו נכבה, הצחוק הפך לבכי,
החיוך לכעס, והרגועה להתפרצויות בלתי נשלטות לפעמיים".
"ממה?" שאל
"היא אהבה מקומות גבוהים" ציינתי בלי קשר.
"למה?" שאל
"שהיא הייתה במקום גבוה, היא הייתה רגועה גם, מביטה בנוף שומעת
את זמרת הציפורים, כל זה היה מרגיעה אותה, כך הייתה אומרת לי
תמיד, בגלל זה קניתי לה בית עם מרפסת על הגג".
"למי?" שאל המטפל שרצה כל כך לדעת על מי בכלל אני מדבר.
"אני בעצם האשם המרכזי בכל מה שקרה" התוודיתי, סוף סוף הגעתי
להכרה, אני הוא בעצם זה שגרמתי לסוף המר הזה.
"למה אתה חושב כך?" שאל
"זה כל כך ברור, אני זה שגרם לכול ההתפרצות, אני הוא זה שבגללו
היא הייתה פעם במצב של דיכאון והתפרצויות ופעם רגוע ושלווה"
הסברתי
"ממה שאתה מתאר נראה שהאישה שאתה מדבר עליה הייתה חולת
מניה-דפרסיה".
"אה? מה?" שאלתי בתמיהה, איך יכול להיות שהיא הייתה חולה ואני
לא ידעתי?!
איזה מן פסיכולוג אני?!
הבן אדם שהיה קרוב לי מכול שאהבתי יותר מכולם, שדאג לי ואני לו
בלי סוף, דווקא בזמן שהיה זקוק לי, להבנה שלי אני לא הייתי שם
בשבילו.
"אני לא הייתי שם בשבילה, יותר מדיי הייתי עסוק במטופלים שלי
ולא דאגתי לה" נדבתי עוד מידע
"אני לא חושב שאתה הוא זה שאשם, היא פשוט הגיע לשיא המחלה"
הסביר לי "מי זאת?" שאל שוב בפעם האלף.
"אה?"
"על מי דיברנו עד עכשיו?" שאל בסקרנות
"אישתי" עניתי וכבר ראיתי את עיניו נפתחות לרווחה ופיו נפער,
ושאלות שלא ידעו עם להישאל התרוצצו במוחו.
רציתי לענות, על חלק מהשאלות שידעתי שברור שישאל, אך לא
יכולתי, לא היה לי האומץ להיזכר בכל זה שוב, לדבר על כך ובכלל
לחשוב על מה שאירע.
"איזו אישה?" החל לשאול את שאלותיו, ולחפש בתיק הרפואי שלי
שאצלו "לא הזכרת שום אישה בכל השיחות שלנו" אמר
"לא יכולתי לדבר על כך עד עכשיו" הסברתי
"איפה היא?" העז לשאול
"לא יודע" עניתי אחרי מספר דקות
"מה זאת אומרת "לא יודע", היא ברחה ממך? אשפזת אותה?, מה קרה
איתה?" החל עם השאלות שתיארתי לעצמי שישאלו.
"לא יודע!" עניתי בהתגוננות
"מה זאת אומרת לא יודע?!" שאל שוב הפעם בתמיהה.
"לא יודע!"
"אני בטוח שאתה יודע ופשוט חוסם את הזיכרון שלך מלחשוב על כך"
החל להסביר "אם תודה הדבר יהיה יותר טוב, במיוחד לך, כך תוכל
להיפטר מן הכאב מהסבל שאתה עובר מאז האירוע" הסביר לי.
"לא יודע" צעקתי ואף אני הופתעתי מן התפרצות.
"אתה יודע" אמר לי בשלווה כאילו לפני שניה בכלל לא התפרצתי.
"היא התאבדה" עניתי ודמויות החלו להיווצר בעיניי.
"איך?" שאל
"מהמרפסת הגבוהה של הבית שקניתי במיוחד בשבילה".
שקט נוצר בחדר, מן שקט שאחרי הסערה, שאחריו רק טיפות הגשם
שהמשיך לרדת בחוץ נשמעו.
"זה היה ביום גשם וממקום גבוה, הדברים שהביאו לה אושר".