ליברטי הייתה סוסת מרוצים, הסוסה הכי טובה בכל העיר. כולם תמיד
אמרו שאין סוסה יותר חרוצה ונחושה או יפה ממנה, פשוט אין. היא
הייתה צעירה, שרירית עם פרווה שחורה מבריקה ופס לבן יחיד על
החזה שלה. היו לה עיניים כהות, עמוקות וחכמות ושיער כהה, חלק
ונעים למגע. היה לה גם אופי רגוע וסימפטי והבעלים שלה תמיד
הביעו שביעות רצון ממנה.  

   היא זכתה בכל המרוצים, קטפה שלל תארים, אספה גביעים
מתחרויות יופי והצטלמה עם הבעלים שלה לכל העיתונים החשובים.
כולם תמיד היללו אותה ושיבחו את העבודה של כל הצוות שעבר
מלהיות אנדרדוג למועמד המועדף. היא הייתה מנצחת אמיתית,
ווינרית, כפי שאומרים וזה, כידוע, מצרך נדיר בימינו. היא הייתה
מלאה בשמחת חיים ובאופטימיות ואף פעם לא הרגישה שחסר לה משהו.
הם תמיד דאגו לה לאוכל משובח ונתנו לה כמה שעות של חופש
להסתובב בחווה. מה עוד היא הייתה צריכה?

  היא עמדה להתחרות בתחרות רצינית, תחרות בינעירונית שהמאמן
והרוכב שלה היו לחוצים עליה. היא ראתה את זה בפנים החתומות
שלהם, בתנועה המאובנת שלהם ובלחשושים בינם לבין עצמם. אבל היא
לא הייתה לחוצה, זה היה משחק עבורה והיא ידעה שהיא מסוגלת לנצח
כל סוס אחר, כי היא לא באמת התחרתה בהם. היא לא ראתה אותם
ממטר, בסופו של יום היחידי שהתחרתה בו הוא היא עצמה והיא כל
הזמן דאגה לדחוף את עצמה קדימה יותר ויותר.

   ואז הגיע הרגע הגדול, התחרות החשובה ביותר שלה עד כה.
בהתחלה הכל היה נראה שגרתי, כמו כל מרוץ אחר. היא השלימה את
הפערים מהסוסים המובילים ועקפה את רובם תוך שני סיבובים וחצי.
אף אחד לא היה ברמה שלה וכולם ידעו זאת. הניצחון שלה היה נראה
בהישג יד ומכאן אפשר להתקדם לתחרויות ארציות ואולי אף
בינלאומיות. היא הרגישה אושר גדול מתפשט עליה וידעה שגם הרוכב
שלה שותף לתחושה, הם עמדו לעשות את הבלתי יאומן.

  ואז זה קרה. העינית שהגבילה את שדה הראייה שלה רפרפה לאחור
לשבריר של שנייה והיא ראתה עולם שלא ראתה מקודם. היא ראתה את
האנשים שבקהל המשולהב, צועקים וצוחקים, היא ראתה צבעים רבים
וצורות שלא ראתה קודם לכן. היא ניסתה לעצור כדי להתבונן בהכל,
אבל הרוכב שלה משך בחוזקה במושכות שלה, מנסה להחזיר אותה
למסלול. היא משכה בכיוון הנגדי עוד יותר בכוח, משתוקקת להביט
במראות החדשים. היא איבדה שיווי משקל והצד הימני שלה נחבט
בקרקע בחוזקה.

   היא שמעה את הצעקות והרגישה את צריבת השוט, אבל רק
במעומעם. העולם התרחב פתאום והיא רצתה לחזות בפלא הזה במלוא
יופיו. עולם שלם חדש שלא הכירה קודם נגלה לנגד עיניה והיא לא
הייתה מסוגלת לקלוט את הכל בבת אחת. היא לא ראתה את המגף
המתקרב, אך הרגישה את החבטה בפנים, וכל הצד השמאלי של ראשה
שרף. היא לא יכלה לראות כרגע דבר מלבד אדום וזה הלחיץ אותה.
היא נכנסה להיסטריה וניסתה לקום, להימלט מהמכות, אך רגליה כשלו
ולא יכלו להחזיק בכובד משקלה. היא נדונה להמשיך לשכב שם על
המסלול לעיני הצופים ולספוג את זעמו של הרוכב שלה.

  בסופו של דבר, הכאב הופסק באותה פתאומיות שבה הוא החל.
הרוכב שלה פרש מייד והמאמן הלך כמה שבועות אח"כ בעקבותיו. היא
איבדה את עין שמאל שלה, כל החלק השמאלי של פניה נשאר מצולק
ובשרי, והרגל הימנית שלה הייתה מרוסקת לגמרי. הפרווה שלה הייתה
קרושה מדם יבש והשיער שלה היה מלוכלך ומלא בקשרים. אבל הם
הסירו את העיניות שלה ונתנו לה להישאר בשטח פתוח וכך היא עדיין
הצליחה לראות בעין אחת את העולם ולהתעמק בו באמת. היא הרגישה
שלווה שלא חשה בה בכל ימי התחרויות שלה, והיא הצטערה שהבעלים
שלא לא יכל לחוש כך גם הוא. היא המשיכה ליהנות מהעולם גם כשבא
הוטרינר עם הזריקה, שגרמה לכל העולם להיראות בהיר מידי, לפני
שהוא נכנס לחשכה מוחלטת.