New Stage - Go To Main Page


כל החיים סובבים סביבם, בכל מקום אני רואה אותם. אי אפשר לברוח
מהם. אולי צביעות מסוימת? אולי... אבל לא אצל כולם.  יש כמה
שהם יחסית בסדר, זה לא כל כך שונה מהאמת...
אני זוכרת שראיתי סרט אמריקאי בשם "סיונרה" עם מרלון ברנדו
(שחקן טוב דרך אגב). הם הלכו לתיאטרון היפני בסרט, זה עם
המסכות... איך קוראים לו? נו, זה עומד על קצה הלשון... תיאטרון
"קבוקי". המסכות שם אמרו הכל. אתה יכול לאמר בוודאות אם מישהו
הוא קנאי, צבוע, מדוכא, טוב לב, תמים... זה שונה אצלנו,
בחיים... על מנת להבהיר את העניין, הנה פירוט קצר: כשאני מביט
באנשים שגרים איתי, מדברים איתי, צוחקים איתי וסתם עומדים לידי
בתחנת האוטובוס, אני לא רואה את פנים שלהם, לא רואה עיניים
רגילות, פה קטן ואדום, אלא מסכה צבעונית או לפעמים ללא צבע
בכלל... אני רואה את המסכה שהם לובשים על הפנים...

אני עוד לא פגשתי מסכה שחושפת הכל, הדוגמה הכי טובה היא המסכה
שלי אבל זה לא משנה עכשיו...
אני יושבת הרבה בבית קפה, נוסעת הרבה באוטובוס, עובדת בבנק
בדלפק הקבלה, נו, מקבלת לקוחות, מבררת פרטים ואז שולחת אותם
לאדם המתאים. בכל מקום מסכות. אני מסתכלת במראה ואני רואה את
המסכה שלי, חייכנית, סקרנית. אני בדרך כלל אומרת את האמת, אבל
לפעמים, פשוט לא בא לי, לא יודעת למה. זה פגם שיש לי. אחד מני
מעטים...

על מנת להמחיש, הנה כמה דוגמאות...
עמדתי בתור לכספומט להפקיד כסף, עסוקה בענייני ומחכה, כשאישה
מתנשפת ומתנשמת נדחפת לפניי לתור. חשבתי שקרה משהו אז אמרתי
לה: "גברת, אלא אם כן קרה משהו נורא דחוף, אני מבקשת שתחזרי
לסוף התור". היא הסתובבה אליי והמסכה שלה הייתה נוראית! היא
אמרה לי בחוצפת אימים: "יש לי את כל הסיבות שבעולם להידחף
לתור. הבת שלי עומדת ללדת ואני צריכה לקנות חיתולים ודברים
אחרים! אני מציעה שתשבי בשקט ותני לי לפדות את הכסף שלי!!!"
צרחה עליי. המסכה שלה הייתה לחץ. ראיתי את זה, הפרצוף שלה בכלל
לא היה ברור. אמרתי לכם שאני רואה אותם... יכולתי לראות שמתחת
למסכה היא בוכה. ראיתי שלחץ זה לא מה שעובר עליה כרגע, פשוט
הרגשתי את זה, יש לי יכולת לקרוא אנשים... פשוט ראיתי שעובר על
האישה ה"לחוצה" הזו משהו, הבנתי שהבת שלה לא יולדת. עזבתי אותה
במנוחה. הגיע תורי, או יותר נכון תורה והיא מביטה בי. ואני
מחייכת אליה, נותנת לה אישור שתפדה את הכסף. היא מחייכת. חיוך
שונה, המסכה נופלת... האיפור שלה מרוח, כל העיפרון והמסקרה
השחורה שלה מרוחים על לחייה האדומות מבכי. עיניה אדומות
ונפוחות... היא נראית נורא. למה אף אחד לא רואה את זה?

עמדתי מאחורי דלפק הקבלה בבנק והגיע אלי לקוח גבוה, רזה, שיער
חום, שרמנטי, מקסים כזה...
הוא ניגש אליי, נשען על הדלפק וביקש ממני להוביל אותו אל
שירותי הגברים. המסכה שלו הייתה מוזרה כזו, אמנם ראיתי הרבה
מסכות "נחמדות" בחיים שלי אבל זו הייתה משהו מיוחד. היא הייתה
צבועה בצבעים סגולים, כחולים, ירוקים, הכל צועק וחזק, מאוד
דומיננטי. אפילו לבוס שלי אין צבעים חזקים כאלה (הבן אדם הזה
מחייך לכולם בבוקר, לא צועק כשמישהו מאחר בדקה וחצי או אפילו
מאה, אבל הוא היה מת להיקבר בתוך משרד ולא לראות יותר את מחצית
האנשים שהוא נאלץ לעבוד אתם. מחייך אליהם בצביעות ברורה)...
סימנתי לו בידי שהם מאחוריו והוא צחקק ושאל היכן יוכל לפתוח
חשבון בנק. ביררתי ממנו את הפרטים והוא פשוט היה חייב לנעוץ
מבטים. כבר ידעתי מהרגע הראשון שהבטתי במסכה שלו ולפי הצורה
הבטוחה ונחושה בה דיבר שהוא מחפש ריגושים. הוא ביקש את מספר
הטלפון שלי ועניתי לו שאין לי צורך בביקור לילי חד פעמי. המסכה
נפלה... מאחורי המסכה יכולתי לראות את הפנים שלו מעוותות כאלה,
חומדות, עיניים גדולות, חיוך מרוח על כל הפרצוף שלו, יותר יפה
לו עם המסכה...

אבל כל בוקר כשאני קמה בבוקר ומביטה במראה אני רואה מסכה אחרת
על הפנים שלי. זאת אומרת, יש לי מסכה קבועה, היא מתחלקת
לשניים. צד אחד נשאר קבוע והשני מתחלף לעיתים תכופות מדי... זה
קשה לקום בוקר, להביט במראה ולהרגיש חוסר וודאות כשאתה מביט
באחרים וקורא אותם כמו ספר פתוח...
מי אני?



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/2/06 10:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ציפורן יהב חזום

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה