שכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה הלבנה. היו בה כמה סדקים - כן,
אפילו ממרחק כזה אפשר להבחין בפרטים האלה. על המיטה היו מוטלות
מספר כריות מנופחות, העטופות בציפית לבנה בוהקת, ושמיכה דקיקה
אדומה. שמיכת משי, אותה שמיכה בה אני מתכסה בכל לילה. חשבתי
לעצמי שאולי היום הזה, בניגוד לשאר הימים, יהיה שונה. אולי
היום יקרה משהו גדול, שיעורר אותי קצת מתחושת השעמום שלי.
הכריות לא היו מסודרות בצורה מוגדרת, הכל היה הפוך כזה, כאילו
מישהו הניח אותן שם בכוונה, אך ללא שום מחשבה. אולי היה עדיף
להניח את הכריות לפי סדר גודל אחת על השניה, או אולי בעצם עדיף
היה לסדר אותן, כך שישענו על הקיר מבולגנות, כך שייווצר עניין
כלשהו בסדר. אולי בכלל עדיף להוציא את הכריות ולהשאיר את המיטה
עירומה.
אבל מה זה משנה? חשבתי שנית, הרי במילא לא היה אכפת להן אם
יערמו אותן או יזרו אותן - אך במחשבה שניה, אולי בעצם אכפת להן
יותר משאנו, בני האדם, מסוגלים להבין. אולי בכל חפץ, חי או
צומח יש נשמה שמסוגלת לבטא את עצמה? האם זה אפשרי? אם כך המצב,
מצבנו בכי רע. הכל יתקוממו על מעשיי האדם, המבזבזים משאבי טבע
בצורה גסה, ללא כל התחשבות בצאצאיהם, ובנכדי צאצאיהם. האם
ישאירו להם דבר מה מכל העולם הזה?
האם יוכלו המים, הצמחים, הפחם, הנפט, הברזל והזהב להיעלם יום
אחד מעל פני כדור הארץ? האם בעתיד הקרוב נוכל כולנו להסתובב
בשקט בלי לחשוש שמא ינתקו אותנו מהחשמל משום שלא שילמנו? האם
בעתיד הקרוב נוכל להסתדר כבני אדם ולא כחיות? האם קרבה השעה בה
בני אדם יפסיקו להסתובב ולהיות אנוכיים ולחשוב על עצמם?
ובכן, אינני יכולה לומר בוודאות; שמעתי סיפור פעם על חוסר
תשומת הלב של אנשים - בלוס אנג'לס בארצות הברית, ישב אדם בתוך
קרון של רכבת נוסעים במשך כמה ימים רצופים ובהה אל האינסוף.
לאחר ימים מספר, בגלל הריח שעלה ממנו, הבחינו האנשים הרבים
שעולים על הרכבת כי הוא מת. איך אנשים יכולים שלא להבחין באדם
היושב לידם ברכבת שהוא מת?!
מוות - זה דבר שאין לי מושג מה המשמעות שלו בכלל. נכון שכל
הזמן אומרים שמוות הוא מוות בדרך של זקנה. מצב בו הנשמה עוזבת
את הגוף, הלב מפסיק לפעום, דם לא זורם אל הוורידים ואל
השרירים, מצב שבו המשאבה אינה עובדת יותר... אין לי בעיה למות
מתוך זקנה - זה המוות הכי שליו שאדם יכול לבקש לעצמו ולקרוביו.
אבל סוגים אחרים של מוות פשוט מבחילים אותי; אינני יכולה לסבול
את המחשבה שקרוביי או אני נמות בצורה אכזרית ואו שונה ממות
טבעי.
כשאני פוסעת ברחובות החשוכים, בשעת לילה מאוחרת, אני חושבת על
המוות. האם הוא מאחורי הפינה הזו? בתוך המסדרון? היכן הוא
נמצא? בזמן שהלכתי על המדרכה הרטובה מטיפות גשם הייתי מדמיינת
מישהו פוסע לצדי, אוחז בידי ומעודד אותי, לא לפחד כי המוות עוד
רחוק מלתפוס מישהו. וישר לאחר מכן, הייתי מדמיינת את הפחד
הנורא מכל. מישהו היה חוטף אותי אל סמטה חשוכה, אדם שאין לו
פנים. הוא היה פוצע ומכה, חזק כל כך עד שהייתי מרגישה את
אגרופיו מכים בי בפנים, הייתי מעוררת מהסיוט בהקיץ עם הרגשה
רעה. פחד היה תוקף אותי ואז היה מתעורר בי הצורך לרוץ לעבר
הבית במהירות. כמובן, שאף פעם לא רצתי ממש, אבל הרגשתי את הלב
שלי פועם במהירות רבה כל כך עד שהייתי מוכנה להוציא ציוץ
מגרוני על מנת לשחרר מעט מהמתח. חתול שחיטט בפח הזבל שמע אותי
ומיד נס על נפשו. הדבר היה מכניס אותי ללחץ מיידי. ממה הוא
בורח?
התיישבתי על המיטה והרגשתי מסוחררת. פתאום קפצה לי תמונה לראש;
באמצע הלילה אני קופצת מהמיטה, ומביטה לצדדים. נזכרתי שלילה
לפניי היה לי סיוט. סיוט שממש לא הניח לי לישון במשך כל הלילה.
כל הסיוטים הגדולים שלי נארגו לחלום אחד. אני באמת צריכה
להודות למורפיאוס על שרקם חלום במיוחד בשבילי. חלמתי שאני
נמצאת על סירה נטושה, שעומדת לשקוע בביצה חשוכת חיים ככל
הנראה. הסירה מתחילה לשקוע ולפתע אני מבחינה בלוע של כריש ענק
הבולע אותי שלמה. בתוך בטנו אין לי מנוס ומפלצות מוזרות
מתחילות להכות אותי. אני זוכרת בבהירות את התנין הגדול נוגס
בבשר רגלי, את הילדה הקטנה מהסרט "הטינה" בוהה בי ומושכת
בשערותיי עד שהן נתלשות החוצה. יותר מכולם הרגשתי מפלצת אחת
גדולה ומאיימת. בסדרה של "בטמן" ישנה מפלצת שנוצרה מעיסה של
קרם מיוחד שמחייה את העור. הוא הפך לעיסה מהלכת (דבר שנשמע
מאוד מצחיק כרגע) והרגשתי שהוא חופר בגבי. הרגשתי, מתוך שינה,
כאבים עזים בגב והתעוררתי. כעת אני חושבת שאני באמת מושפעת
מהרבה דברים, כל פן בחיי מושפע מדבר כלשהו.
חלומות כאלה הם מעטים מאוד, אך בשנתי אני חולמת על דברים הרבה
יותר נעימים. מעין הזיות שיש לי מהמציאות. על סקס מדהים, על
נשיקה רטובה מהנער היושב לידי...
בחיים לא יצאתי לדייט. זה מוזר אבל עכשיו נופל לי האסימון -
בחיים לא יצאתי לדייט. בחיים לא נפגשתי עם בחור לבד מחוץ לבית,
מעולם לא דיברתי על הרגשות שלי עם בחור, הנשיקה הצרפתית היחידה
שהייתה לי בחיים הייתה עם נער זר לי, בתוך אקסטזה של ריקוד
טראנסים. זה מוזר - אני יודעת שיש לי הרבה יותר לתת מאשר נשיקה
ומזמוז חפוז מתחת לשולחן. אני פשוט חוסמת את עצמי. הרי מי לא
היה רוצה שיהיה לו מישהו מיוחד שאתו יוכל לשבת ולשוחח אתו?
אני יודעת, שאני הייתי רוצה, אבל אני פשוט חוסמת את עצמי. אני
לומדת הרבה - אני מסתגרת בבית. אני לא יוצאת הרבה למרות שאני
יודעת שזה דבר שאני אוהבת מאוד לעשות. אני אוהבת לרקוד, אני
אוהבת לשיר, אני אוהבת לדבר עם אנשים אבל פשוט אין לי את הדבר
הזה, את האומץ והביטחון שחסרים לי.
למה אני פשוט לא מעזה? אני יודעת שזה לא יקרה כמו בפנטזיות
שלי. אני לא אירדם בבית של מישהו אחר והוא יעיר אותי בנשיקה
סוערת. הוא לא יכתוב לי שיר או יביא לי פרח. הכל הזיות. הכל
שקרים שאני מספרת לעצמי.
שיקרתי כמה פעמים לאנשים שקרובים אליי. זה מימד מוזר כי אני לא
אוהבת לשקר. שיקרתי להם שקרים לבנים - כמו למה הקובץ של המחשב
נסגר (כשאני גרמתי למחשב להיתקע כשלא הייתי אמורה לגעת בו), מי
לקח חמישה שקלים מהמדף (כדי לקנות משהו שממש הייתי צריכה). למה
אנשים משקרים?
אני מניחה שאני פשוט לא גאה בעצמי. בגלל זה אני משקרת - אבל
בסופו של דבר אני תמיד מספרת את האמת, לא משנה מה היא תהיה.
אחרי חמש דקות אני אבוא ואתנצל ואגיד את האמת. אז למה בעצם
אנשים משקרים? האם זה משהו גנטי שגורם לבני האדם לשקר ככל
יכולתם לאנשים הקרובים על מנת להחיות דמות שהיו רוצים שתהיה
להם? יכול להיות, אני יודעת שאני רוצה לאמץ לעצמי דמות של אדם
אסרטיבי, בטוח, אבל כל זה לא באמת קורה מתחת לפני השטח.
התיישבתי על המיטה שוב והבטתי בשמיכה האדומה המקופלת על קצה
המיטה. רציתי שמישהו יכסה אותי בדיוק עכשיו - זה יהיה הדבר הכי
רומנטי שיכול לקרות בסיטואציה כזו, אז עצמתי את העיניים. אולי
מישהו יחשוב שאני ישנה ויכנס לחדר לכסות אותי. חשבתי שאולי
הנער שיושב לידי בכיתה ייכנס עכשיו לחדר. אם הוא ייכנס אז הוא
יפרוש את השמיכה מעליי, וכמו בסצינה חלומית - השמיכה תתרומם
באוויר וקווי הגוף ייראו מבעד לשמיכה. ואז הוא ישכב לצדי, מלטף
את שערותיי, את פניי וידיי. ובדיוק כשהוא מביט בעיניי, מלטף את
שפתיי, אני אפקח את העיניים ואנשק אותו.
אבל אין אף אחד בבית, ואותו נער רחוק ממני כל כך, שזה נראה כמו
נצח. אני די לבד עכשיו בבית. למרות שיש שיעורים לעשות, אין לי
כוח לעשות אותם. יש בי צד שרוצה לפנטז על כל הדברים שהיה מבקש
שיקרו ברגע זה; שאמא תרגיש כמו בת 20, שאבא לא יצטרך לעשות
קשה, שהאחים ידעו אושר, ושאני... שאני אקבל את הדבר שאני זקוקה
לו מכל. אהבה.
אולי לא לזה אני זקוקה בעצם - אלא לביטחון עצמי. אם היה לי
ביטחון עצמי לא הייתי מסתייגת מלדבר עם נהג האוטובוס ולבקש
הדרכה, או לשאול את אותו נער אם גם הוא מרגיש באותם פרפרים
קטנים. או אולי  בעצם הייתי יכולה להסתכל על עצמי אחרת במראה.
התרוממתי מהמיטה וגררתי את השמיכה על גופי. זה נתן לי להרגיש
כאילו אני שחקנית בסרט; תמיד רציתי לשחק בסרט כלשהו, תמיד
רציתי לחקור את תחום המשחק, לבטא את עצמי בכל דרך שאבחר,
בצעקות, בצחוק, בבכי... אבל זו תמיד הייתה אחת הדאגות שלי. אני
תמיד שואלת את עצמי האם אנשים מביטים אל תוך חדרי? האם יש
מצלמות בפתחי האוורור של המזגן? האם יש משהו שמציץ לעולמי
ומכיר אותי יותר טוב ממני?
אני חושבת שלא, אי אפשר לדעת מה אדם חושב עד שלא שואלים אותו.
אותו נער בכלל לא יודע שיש לי משהו כלפיו. זו לא אהבה אבל כל
פעם שאני רואה אותו, אני מרגישה בפרפרים קטנים מרחפים בתוך
הבטן, הלב מתחיל לפעום יותר מהר ואינני יכולה להסביר מדוע. אי
אפשר לדעת האם הוא מבחין ובוחר להתעלם או האם הוא מבחין אך
איננו רוצה להיקלע למצב כזה. הדרך הטובה ביותר לדעת מה על ליבם
של אחרים, הוא לשאול אותם. זאת אמרו לי שתי חברות טובות מאוד
שלי. בכלל, אני חושבת שלולא חבריי לא הייתי יכולה להשיג כל כך
הרבה בחיים הקצרים שלי.
השמיכה פרושה על המיטה כולה, רוח קרירה נכנסת דרך החלון הפתוח.
נרדמת. כנראה לא יקרה היום דבר גדול, אולי יקרה היום דבר קטן -
משהו בתוכי.