שכבתי לי על הדשא, מסתכל בכוכבים. ניסיתי לצייר משהו, אבל
ההרגשה הזאת שאפפה אותי תמיד פשוט לא עזבה, התסכול הנורא
שליווה כל פעולה אשר עשיתי, וזרקתי את הציור. הייתי לבד. אבל
לא במובן הפיזי, אלא הפנימי, שכן היו המון אנשים שהיכרתי
מסביבי, חלקם אף חבריי. ההרגשה הזאת, אשר פעם הייתה הרגשה שבאה
לפעמים בלילה, החלה לעטוף את כל מעשי, כעכביש הקורה את קוריו
מספיו לטרפו הטרי. לא משנה עד כמה הייתי קרוב לחלק מחבריי,
עדיין הרגשתי, או שיותר נכון להגיד שעודני מרגיש, כי משהו חסר
בחיי, כאילו איניני שלם. איניני מצליח להסביר את פשר האפלה
הזאת לעצמי, אך מצד שני, אין לי צורך בכך. אני מכיר אותה. היא
חלק ממני. אולי היא נובעת מהצורך הבלתי פוסק שלי להוכיח את
עצמי, שכן אם אפסיק, יפסיקו כל האנשים סביבי להעריך אותי,
ויזרקו אותי מעליהם. אני יודע שאין הדבר נכון, אך מסתבר שזה לא
מספיק.משהו בי זועק לתשומת לב, למחמאה, לאות הערכה, לאור שיבר
על האפילה הנוראה.
אנשים מעירים לי על כך שאני מציין את המובן מאליו לפעמים, אך
הדבר שאינם מבינים הוא שבמעשה זה אני מבטיח לעצמי שאני לא יכול
לטעות.

אני שואל את עצמי למה אני כותב את דברים אלה לדף, או במקרה זה
לאינטרנט, אם לא כדי שמשהו יקרא זאת, ואולי אף יתן לי מחמאה,
משהו, אני לא יודע מה. אין לי שום מושג מה אני מנסה להשיג פה,
אך בכל זאת, אני עושה זאת, מעלה את מחשבותי, אך אני עושה זאת
בכל מקרה, מציית לדפוסים אשר מקיפים את הוויתי.

מסביבי יושבים אנשים, אני יכול לקרוא להם מכרים, אך הבטחון
העצמי הנומך שלי לא נותן לי לקרוא להם ידידים, או חס וחלילה
חברים, למרות שעם רבים מהם אני מסתובב כבר שנים. הם יושבים פה,
בקבוצות קטנות, ומדברים. אך כשאני יושב עימם, תמיד אני יוצא
בהרגשה של אי שיכות מוחלטת, וגם בהרגשה ששוב פעם כולם שונאים
אותי, למרות שאני יודע שאין זה נכון, רובם שונאים אותי. אולי
זה בגלל להט הוויכוחים שאליהם אני נכנס בכל פעם אני מנסה לדבר.
זה הפך כבר למעין סמל מסחרי כבר, מעין תווית שנלווית לשמי. וכל
פעם שאני נכנס לשיחה שכזו, האפילה גדלה לה בביטחה.

אנשים נכנסים לאיטם, אולי לקראת שינה ואלי לאו, אך אני נשאר
כאן על השק"ש, בהרגשה שכל עוד אני מחליט להישאר כאן, אני מונע
אפשרות להתקלות עם משהו, מונע מעצמי לקחת סיכונים אפשריים
במערכת כלשהי של יחסים עם אנשים אחרים, בנסיון נואש
ואינסטינקטיבי למנוע מן האפילה לגדול, אך בכך שאני מתרחק מן
האנשים כך גם גדלה האפילה.

הינה עובר פה אורן לדוגמה. כשאני רואה אותו, אני מרגיש תיעוב
משולב בחמלה. היו בו את כל התכונות אשר שנאתי בעצמי, ואולי
משום כך הוא הפך לסמל שלהן. כשדיבר, הוא הזכיר לי אותן. הדרך
בה דיבר, גם כשאיש לא הקשיב לו, גם כשדבריו לא ענינו איש, הוא
המשיך לספר אותם בהתלהבות כזו כמו של איש המספר סיפור לילדים
מסביב למודרה, אטום בעולמו שלו, כאילו כל העולם סובב סביבו,
וכולם מתים לדעת על קרירת הטניס שלו, או בכל דבר אשר קרה לו
מתישהו. כרגע הוא היה עסוק בנסיון כוש להטביע לסל. הנה בן-אדם,
נמוך ומוגבל פיזית, מנסה להטביע לבל כמעט פי 2 מגובהו, וממשיך
לנסות באותה התמדה במשך עשרות נסיונות כושלים. אנשים רבים היו
רואים זאת בהערצה, אך המראה הזה רק מילא בי חלחלה ושנאה כלפיו,
סימן לטיפשות ואטימות מוחלטת. שיגעה אותי העובדה שהוא סירב
להבין שאין סיכוי שהוא יצליח, גם עם כל כח הרצון שבעולם. ראיתי
זאת כחולשה, ודבר זה עיצבן אותי יותר, שכן מי אני שאבקר אנשים
על חולשותיהם, שאבקר אותם, בעוד איניני טוב מהם, ואולי אני אף
גרוע מהם בהרבה. והנה, שוה פעם מצאתי את עצמי שקוע בביקורת
עצמית מלאה, מבקר כל מחשבה של עצמי כאילו היא הדבר הגרוע ביותר
לעשות, מוסיף עוד ועוד חלקים לאפילה, באותם דרך בה נהגו "חברי"
לשעבר לבקר אותי, אנשים אשר דאגתי לנתק איתם קשר בסופו של דבר,
אך הצלקות הנפשיות הנוראות אותן השאירו אילו, לא הגלידו,
ולעיתים אני חושש שלעולם לא יגלידו לגמרי.

שוב, איניני בטוח מדוע מדוע אני כותב דברים אלה, אולי מתוך
צורך לפרוק, אולי סיבה אחרת, אך אין זה משנה.

התיישבתי על יד חברי, בנסיון חוזר ונואש להשתייך, כאשר הדבר
אשר אמרתי לעצמי שוב ושוב שלא יקרה, קרה. אורן הצליח להטביע
כדור.

טוב נו מילא.
עוד חלק נוסף לאפילה.