[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שניים הם יצאו מתוך האפלה, צועדים בקושי, נתמכים זה בזה.

דאגני התקדמה בבוץ הסלעי, מדדה בקושי. גשם זלעפות ניתז על גופה
ותשישות כואבת נראתה בכל צעד שעשתה קדימה, מחליקה מדי פעם
ומייד מתייצבת חזרה.
ידיה הקפואות התדלדלו כמו שני צינורות גומי בצידיי גופה, גבה
היה שפוף והיא התרכזה עד כלות כוחה בצעד הבא.
רק ראשה המורם הצביע על התשוקה לצעד נוסף.
הבל פיה הקפוא הסתלסל החוצה בכל נשימה וליטף את פניה.
טיפות גשם קטנות השתלבו בזיעה קפואה והחליקו מטה עד אפה, משם
הן צנחו, שורטות את שפתייה ונופלות לאדמה ומתערבבות בבוץ.
עינייה החומות בהקו בזוהר עדין, כמו מרקם של יהלום רחוק; גם הן
כוונו רחוק, לאותה נקודה באופק.

ראגנאר צעד לצידה. מעילו הארוך התבדר ברוח והבריק מהמים
שהרטיבו אותו.
הוא רעד עד לשד-עצמותיו אך סירב להחצין את סבלו.
מעיף קצוות שיער רטובה ממצחו הוא התקדם באותו קצב של דאגני
כשהוא הולך בביטחון, ידו האחת בכיס וידו השניה אוחזת בכוח
בזרועה של דאגני, תומך בה פן תפול.

מרחק עצום הם עברו ועל-אף הקושי והסבל הרב שעברו סירבו לוותר,

"דרך כה קצרה לפנינו". חשבו בליבם. וכך הם התקדמו בעזרת כוח
רצון בלבד לכיוון היעד המיוחל.

שלושה הם יצאו למסע. אחד לא שרד את התנאים. הוא נפל באמצע הדרך
ונבצר ממנו ללכת.
בתחילה נשאוהו על גבם, מסרבים לוותר, עד שאמר-די.
הוא הורד לקרקע ושכב על הבוץ.
מוזר, היה נדמה לדאגני, שבאותה תנוחה בה הוא שכב ברגעי חייו
האחרונים, כשרגליו צמודות ושיערו פזור על האדמה מכוסה בבוץ
ומים, הו, אז הוא נראה כה טבעי, כאילו זה המקום אליו היה שייך
כל חייו.
פניו החיוורות מהקור ושפתיו השלוות הדגישו את עיניי הקריסטל
הכחולות שלו.
"זה נגמר", הוא אמר, "זה נגמר לי. עד כאן באתי. אסור לי
להתקדם, אף לא צעד אחד נוסף".
"עכשיו ידעתי", שיניו נקשו מהקור העז. "מה שווים לי חיי
הנצח".
"לא עליי הוטלה המשימה. עליכם היא, עליכם לבצעה. נועדתי להגיע
עד כאן. מכאן תמשיכו אתם". הוא עצם עינייו לרגע ואז פקח אותן
שוב. "לא לבן אני רואה בעתיד גזענו. לא לעתיד נועדנו. סופנו
הוא להכחד כך, כמוני. לחזור לאדמה ממנה באנו".
ראגנאר הושיט לו יד, להרימו.
"לא". הוא השיב. "לא ראגנאר. די. חדלתי מלנסות. לכו אתם אם יש
בכוחכם לנסות". הוא חייך חיוך קלוש. "אך אזהיר אתכם, רק זאת
ודי".
"נגמר". הוא הוסיף ועצם עיניו, פעם אחרונה.

הם נותרו רק שניים. שניים מסוגם.
שניהם צעדו בכדי להגן על כל מה שהאמינו בו עד כה.
אך הם היו רק טיפה בים, ובכל זאת הסיכוי האחרון.
"הסיכוי האחרון". הם אמרו לעצמם. היה זה המשפט היחיד שמנע מהם
לעצור.

באמצע היער, במהלך הצעידה נפלה פתאום דאגני.
ראגנאר הרים אותה מיד.
"הרגל שלי". היא גנחה והרימה את המכנס עד לקרסולה.
פצע יבש ניצב באמצע הקרסול ומסביבו עור כחול.
"זה כואב". אמר לה ראגנאר.
הוא שלף מכיסו פד לבן ויבש. "זה האחרון שנותר". הוא אמר ואז
הוציא בקבוקון קטן שהיה תלוי בשרשרת לצווארו. הוא פתח את
הבקבוקון ובתוכו הייתה מעט אבקה, היא הייתה עשויה מפרח קטוש
שנכחד עוד לפני שנכחדו חדי-הקרן.
ראגנאר הפשיל את שרוולו וחתך חתך קטן לאורך אצבעו. הוא טיפטף
שש טיפות של דם כהה לתוך הבקבוקון, ניער אותו מעט ושפך את
תכולתו על הפד הלבן. הוא נשף על הפד ואז הצמידו לפצעה של
דאגני, ליטף את הפצע בנגיעות רכת ועדינות עד שנעלם כליל.
"לא היית צריך לבזבז את זה דווקא על זה, זה כלום". היא אמרה.
אבל שתקה כשביצע את המלאכה במיומנות האופיינית לו.
"אנחנו קרובים למטרה, אני לא רוצה לאבד גם אותך עכשיו".
היא חייכה אליו והתרוממה.

הם המשיכו ללכת זמן מה כשהם חשים את ההתרגשות בליבם.
כשהגיעו לקרחת היער הם נעצרו לרגע. מולם, בקרחת היער
האינסופית, במרחק של קילומטר או שניים הם ראו כתם בצורת עץ
באופק.
ראגנאר נאחז בידה של דאגני ושוב הם התקדמו, בצעדים בטוחים יותר
ויותר, מתעלמים מהבוץ ומכשולי הדרך שהוצבו בדרכם.
הם חשו את טיפות הגשם הכבד כאילו הוא טל עדין שליטף את פניהם
ולפתע צץ בשניהם אותו כוח להתקדם הלאה, רק עוד קצת.

כשראו מולם את הבמה הלבנה ואת שבעת המדרגות המובילים אל עץ זקן
וחלוש שניצב במרכזה זה קרה.
בלי שום אזהרה מוקדמת נעצר ראגנאר. הוא התבונן בעץ הלבן ובבמה
שהיוו זכר קלוש לעיר השוקקת שהייתה במקום לפני מאות שנים.
ואז שוב דממה.הוא נפל על ברכיו שומע שקט מחריד באוזניו, עוד גל
הלם ניתז במעלה גבו. הוא התייצב עם ידיו על האדמה כשראשו כפוף
ומושפל מטה.
גל הלם שלישי חלף בגבו, הוא הרגיש מתכת קרה חודרת לתוך גופו
ויוצאת מחזהו.
הוא נשכב על האדמה, מרגיש את האבנים הקטנות ננעצת בגבו וזרם דם
דקיק חילחל במורד חזהו.
גל של חום עטף אותו. חום בלתי נסבל. הוא רצה לבעוט ולקרוע את
עורו מעליו, אך לא יכל.
הוא התבונן בדאגני. היא הסתכלה עליו ועל העץ. הוא הסתכל על העץ
וראה גביע כסוף ניצב תחת ענפיו.
"קחי אותו". הוא מלמל. "את חי-חייב-ת".
דאגאני ירדה על בירכיה והסתכלה בעיניים הירוקות שלו.
היא החזיקה את ראשו בידה האחת ותמכה בגבו בשניה.
"לא". היא אמרה. "ביחד".
היא הרימה אותו והוא נעמד בקושי, ראשו נשמט וכל גופו היה רפוי
ונשען על גופה.
היא צעדה לכיוון הבמה כשהיא תומכת בו ובעצמה ביחד.
כשעמדו צעד אחד מול המדרגות יכלו לראות כתב עתיק חקוק על העץ
הלבן. הם ראו את גביע הכסף נוצץ מולם, משתוקק להלקח בידיהם.

ראגנאר נפל שוב. לא היה בו הכוח להמשיך, אף לא עוד צעד נוסף.
הוא הסתכל בעינייה של דאגני וחייך בעצב. היא השיבה לו בחיוך
ודמעה זלגה מעיניה ונחתה על פניו.
"גם אתה נוטש אותי". היא אמרה בשקט.
"אנ-אני אף, אףף אף פעם לא אנ-אנטו-וש אות-ת-תך". שיניו נקשו
אחת בשניה בשל הקור העז.
היא הביטה בפניו בעצב, מלטפת את שיערותיו.
היא ישבה שם גם לאחר שעצם את עיניו וליבו חדל לפעום.

היא חשבה לרגע אם עלייה לקום ולטפס בשבע המדרגות שהיו מולה.
זו הייתה תכלית מסעה. ועכשיו, כשהיא כאן, זה כל כך קרוב.
היא הסתכלה על הגביע חושבת בליבה ואז כשהגיעה להחלטה היא לפתע
הבינה כמה פשוט זה היה.
כל כך פשוט שרצתה לפרוץ בצחוק. היא הסתכלה על העץ והתמקדה
במשפט החרוט על גזעו,
"mias nijiae, loj tank nijie, wiggwin loj tik eb ti yam".
היא הסירה מבטה מהעץ ונתקלה בגביע, הגשם לא נגע בו, הוא כיסה
את הבמה כולה, אך אף טיפה לא נחתה על הגביע. היא המשיכה להסתכל
על הגביע לעוד כמה רגעים ואז חזרה לפניו השלוות של ראגנאר.
מעולם לא היינו מגיעים למדרגה הראשונה. חשבה מכשהבינה
המדרגות סימלו את שבעת השושלות הגדולות שנכחדו. ולנו, לנו
תתוסף מדרגה ברגע שאעצום את עיניי.
היא צנחה על האדמה טשושה כשגופה שוכב ליד גופתו של ראגנאר.
"נועדנו לחזור לאדמה הזאת מרגע הוולדנו". חזרה על המשפט כשראשה
מופנה לכיוון פניו של ראגנאר.
היא חייכה ועצמה את עינייה.
וברגע שליבה הפסיק לפעום התרוממה הבמה ומתחתיה צצה מדרגה
נוספת, מדרגה כסופה ולא לבנה כמו האחרות.
פתאום החל הגשם  לרדת גם על גביע הכסף. והגביע התמוסס לאיטו.
העץ הלבן החל להתפורר, רק הכתובת שנחקקה בו  נשארה ברורה.
כתובת שנכתבה לפני אותם שבעת-אלפי השנים:
"כאן נגמר המסע. דווקא כאן, תחת חיי הנצח שוכן לו הסוף, לא עוד
תקוות טיפשים ונצח לשושלות העלפים".

זה באמת הסוף, הסוף של היצורים הנעלים ביותר שדרכו על אדמת
הארץ מאז ומעולם.

פה מת העלף האחרון צרחה האדמה.

וקול שקט הדהד ברחבי העולם, "נגמר".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל מה שחתני בר
מצוות מחפשים זה
זיון!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/4/06 16:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קולין מורגאנה-ראנד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה