שלום, אני אמיר, ואני שק חבטות. אני לא יודע יותר מדי
פילוסופיה, אבל נכון לעכשיו אני די בטוח שתפקידי בחיים הוא
לספוג מכות. מכות מכל הסוגים. אבל עכשיו אני אספר על הסוג שהכי
כואב לי - הסוג שלה.

כשהיא אמרה לי שהיא לא רוצה אותי, קיבלתי סטירה, אחת כזאת
מכובדת עם גב היד. ברגע שהמילים יצאו מהפה שלה ושנינו שמענו
אותן, קיבלתי את הסטירה המצלצלת הזאת. המילים כמו הסטירה כבר
לא השאירו ספק באשר לכוונות שלה, והקול שנשמע היה עובדתי וקר
כמו הסטירה. היא לא רוצה אותי.

אני כמו כל שק חבטות מכובד מכיר את המצבים האלה, זאת לא הפעם
הראשונה שאני שומע לא ובטח לא האחרונה. הסטירה הזאת מעליבה ככל
שהייתה לא תפצע אותי, אפילו לא תגרום לדם ולא אזיל דמעה,
מקסימום סימן אדום, זיכרון שיחלוף כשאקבל את הסטירה הבאה.
פתאום, באותה נשימה עם הסטירה קיבלתי אגרוף. לא ממוקד אבל הוא
בהחלט הוציא אותי משיווי משקל וגרם לי לתהות מה קורה פה, מי
כאן לטובתי ומול מי אני נלחם. היא חבקה אותי. חיבוק שמוליד ספק
חדש בתוכי, מה אם המילים שאמרה הן בעלות משמעות נסתרת, אולי יש
כאן עדיין פתח לאהבה. האגרוף הזה בהחלט פגע בהפתעה ושיבש לי את
האיזון. מי יכול לדעת איך זה יסתיים, בטח לא אני, ואולי אפילו
היא לא יודעת.

היא רוקדת, ואני, מוקסם ולא מרוכז, מקבל מכה קטנה בברך ונופל.
הנפילה נמשכת נצח ואני רואה כל פרט מטושטש והילה סביבו. אין,
היא מושלמת. כל ספק שהיה בי לגביה נמחק, אני רוצה אותה. פחחח,
הנפילה הסתיימה, אני נחבט ברצפת הבטון ובמציאות. אני מלטף את
פניי ומרגיש את צריבת הסטירה. היא לא שלי, ולא רוצה להיות.
בקושי רב אני נעמד על רגליי, נשען על אגו מרוסק, מצפון עקום,
ולב כואב, וכבר מגיע המטח הבא. סדרות של מכות, בעיטות,
אגרופים, לא למקום מפתח אבל הם עדיין כואבים. הם מגיעים מכל
מקום ומשום מקום. היא מסתכלת עליי, היא לא. היא מדברת עם
מישהו, היא צוחקת עם חברה. היא נעלמה, היא חזרה. כל פיסת מידע
משבשת אותי, מערערת את רוחי. אם שק חבטות יכול לסבול מאפיסת
כוחות, אני חושב שזה היה הזמן שלי. אני מחפש מקום מקלט, אבל
כשאתה שק חבטות אמיתי אתה לא יכול לברוח, אין מקום מקלט,
תתמודד.

היא עם מישהו אחר. מכת המחץ, נוק אאוט. השק הזה צריך תיקון. מי
ידע שיכול לכאוב לו. אני לא רוצה לסבול כאב כזה, אבל אני יודע
שאני אהיה השק הזה. אני אהיה הוא ואספוג את הנוק אאוט  שלי
בפעם הראשונה שאראה זאת בעיני והמציאות תתקוף אותי בסכין חודר
שק ותגמור אותי במקום. היא לא איתי, היא עם מישהו אחר.

אומרים ששק יכול להיקרע מרוב חבטות, אומרים גם שאדם יכול למות
מלב שבור. אני לא אחכה לרגע הזה. בשבוע הבא, אחרי כמה ימי
התאוששות, אני אקבע תור לניתוח. זה הליך חדשני, הוא הופך שק
חבטות פשוט למעיין סימולציה של אויב. ככל שרמת המתרגל עולה, כך
עולה גם רמת הקושי של השק. אני רוצה להיות שק כזה. תמה תקופת
הספיגה, מעכשיו אני תוקף, ואם היא מתגברת, אוטומטית הרמה שלי
עולה.
אבל.
יש לי בעיה עם הניתוח, זה לא הכסף, אני חושב שהוא מסובסד מקופת
חולים, זה משהו אחר. הבנתי מחברים שעברו את זה, שבמהלך הניתוח
מכניסים לך למוח שבב התנהגות. עושים את זה כי בעצם חלק מהקטע
של הניתוח הוא לא רק לתת לשק אמצעים להגיב, אלא גם רצון. עם
הרצון באים עוד כל מיני יצרים חבויים שלא באים לידי ביטוי בשק
בזוי שכמותי. אני כל הזמן עם הדילמה הזאת, האם אני כבר לא אהיה
אני? לא אכפת לי, בקריירה הארוכה שלי כבר סבלתי מספיק, הגיע
הזמן להשיב מלחמה.

למען האמת, יש לי וידוי קטן. לפני כמה חודשים כבר קבעתי תור
לניתוח כזה, שוב בגלל מסכת של סבל, ייסורים ובכיינות. אבל בסוף
ביטלתי אותו. פגשתי אותך.