לפני חודשיים מוריה נפרדה ממני, היא אמרה שהיא לא מכירה אותי
יותר. היא צודקת, היא אף פעם לא הכירה, אבל עכשיו גם אני כבר
לא מכיר את עצמי.

בתחילת שנה שעברה יצא לשוק מוצר חדש, גלולות האופי. הן נמכרו
בקיוסקים בחפיסות של 3, כל חפיסה באופי שונה. הגלולות גרמו
למשתמש לקבל אופי חדש, ספציפי, ממש כאילו אתה נהיה אדם אחר.
הייתה להן רק תופעת לוואי אחת, הן פגעו בלב. אבל אנחנו דור שחי
את הרגע, מעשנים, שותים, בולעים, אני לא מכיר אפילו אחד שקרא
את האזהרות שבאות בתוך החפיסה.

בעזרת הגלולות הכרתי את מוריה. הייתי באיזו מסיבה בתל אביב,
כהרגלי ישבתי בצד, נהנה מהמוסיקה, ואז ראיתי אותה. היא פסעה
לכיוון הבאר על זוג רגליים ארוכות והייתה כל כך יפה. מהרגע
שהבנתי שהיא התגשמות חלומותיי ידעתי שאני חייב להשיג אותה.
ניסיתי לאזור אומץ וללכת לדבר איתה, אך כל פעם התבלבלתי עם
עצמי כשתכננתי מה לומר. ערן ישב לצידי ומיד זיהה את הבעיה שאני
נמצא בה, הוא מכיר אותי מילדות ויודע שזה אחד הצדדים החלשים
שלי. ערן נתן לי גלולה כחולה ואחרי שבלעתי אותה הוא פשוט דחף
אותי לכיוון הבאר. הגלולה התחילה להשפיע כעבור דקה בערך. אני
חושב שזו הייתה גלולת ביטחון עצמי, אבל אני לא בטוח, אני לא
בטוח כמעט בכלום ממה שקרה באותו לילה. כנראה שהערבוב של הגלולה
עם השוטים גרמו לי לשכחה מסוימת ואני זוכר רק קטעים קצרים מכל
הערב. אני רק יודע שהתעוררתי בבוקר בדירה ומוריה ישנה לצידי.

השגתי אותה, אך האם זה היה אני או שכל אחד היה יכול להיות
במקומי בעזרת הגלולה. משך כל הקשר ניסיתי להימנע מהמחשבה הזו,
אך היא לא הפסיקה לנקר בי. תמיד קינן בי הפחד שמוריה לא אוהבת
אותי לכשעצמי אלא את מי שהכירה בלילה הראשון, לכן נתליתי
בגלולות.
הייתי לוקח גלולה כמעט לכל סיטואציה. גלולת שחצנות כשהיינו
יוצאים ומוריה תחת זרועי. גלולת עצבים באוטו או בתורים כדי
שנגיע ליעד או נכנס למסיבה הכי מהר. גלולת רומנטיקה באירועים
מיוחדים או בטיולים על חוף הים. גלולת אהבה כשהיינו שוכבים.
חייתי על הגלולות ומוריה לא ידעה. היא דווקא אהבה את מצבי הרוח
המשתנים שלי, אמרה שזה מראה שיש לי הרבה רבדים ושהיא מתה להכיר
את כולי.

בהתחלה מוריה באמת אהבה את אופיי המשתנה, עד שהיא מצאה את
הגורם לו. היא תפסה אותי עם הכדורים. בפעם הראשונה אמרתי לה
שזה אקמול, בפעם השנייה אמרתי לה שזה של חבר, בפעם השלישית היא
גמרה איתי. הדבר הראשון שעשיתי אחרי הפרידה הוא לקחת גלולת
דיכאון, לא יכולתי להסביר למה, עכשיו אני יודע.

הגלולות פוגעות בלב, אבל לא בתפקוד שלו אלא ברגישות. ככל
שתדירות השימוש גוברת והכמות עולה, הלב פחות נהייה קהה יותר,
הוא חש פחות, שום דבר כבר לא חודר. הפסקתי עם הגלולות. אם רק
הייתי קורא את ההזהרות.

בשבוע האחרון התחלתי לחייך, בהססנות, בעיקר לעצמי. הפסיכולוג
שלי אומר שהלב שלי עדיין אטום ושהוא בספק גדול אם אי פעם אוכל
באמת לפרוץ בצחוק. אבל אני נשבע, אתמול בלילה שמעתי את השיר
שמוריה הכי אהבה, והרגשתי התחלה של דמעה.