זה קרה בדיוק לפני עשרים שנה. בבית מלא אבק, בדלי סיגריות
ובקבוקים ריקים. נפגשו שלושה אנשים, לא קשורים למראה, והחליטו
את ההחלטה שתניע את העולם מאותו יום ואילך. שלושתם היו חלק
מהעולם הגדול, מבינים בעמקי נשמתם כי מה שהם עושים יכול להשפיע
ובהחלט ישחק את התפקיד שלו בשינוי שעומד על הסף. הם היו שני
גברים ואישה, כולם בשנות העשרים שלהם, כולם לבושים בבגדים
טובים ונראים כמו מי שהמזל חייך לכוונם.
סבא מזל הזקן אכן חיבב את השלושה, אבל מה שהם התאספו בשבילו
היה עתיד לשנות את זה לעד. הם הגיעו לשם כל אחד בנפד. ראשונה
הגיעה הבחורה. לבושה במעיל אדום וארוך, מגפי העקב שלה משאירים
סימנים תמוהים על הרצפה המאובקת. היא הרימה את אחד הבקבוקים,
הסתכלה דרך הזכוכית הירוקה על השמש השוקעת, ולאחר מכן זרקה
אותו מהחלון שצפה למורד המצוק. היא מצאה כיסא שנראה יציב, שמה
אותו מול החלון והתישבה לצפות בשקיעה החורפית. המעיל שלה עטף
אותה בחמימות ובאור. צווארה היה מכוסה צעיף וידיה היו עטויות
בכפפות משי זהובות. השמש הטילה את צילה על הרצפה המאובקת,
בהדגישה את מרקם לוחות העץ. האורנים המתנוענעים מחוץ לחלון על
שפת המצוק גרמו לצללים שריקדו במסתוריות על פניה.
מיד עם שקיעתה של השמש נכנס לחדר אדם נוסף. הוא נעמד מאחוריה
והביט לאן שהביטה היא. הוא היה לבוש חליפה כחולה, כזו של עובדי
משרד. המקטורן היה פתוח ומקומט ומתחתיו הציצה חולצה לבנה
מופשלת. לעניבה לא היה זכר, אך נוצר הרושם שהיא הייתה רק עוד
אילוץ לאדם שנכנס באותו הרגע. פניו הוארו בשיירי הקרניים של
השמש השוקעת לאיטה, ועיניו נצצו באורה. האישה, בחושה את
הנוכחות מאחוריה, התרוממה ופנתה אליו. היא הייתה גבוהה ממנו
ובעלת נוכחות מרשימה בדרך כלל, אך בעומדם אחד מול השני הם נראו
באותו הרמה. ללא מילים הם לחצו ידיים, פעולה שנגמרה בחיבוק
קרוב, של חברים שלא התראו מזמן. מילה לא נאמרה ביניהם, אך החשש
היה ניכר בכל פעולה.
כשהאור נהיה מועט מכדי להבחין בפרטים, הם הדליקו נרות ברחבי
החדר. אורם המרצד רקד על פניהם והדגיש את החשש המקנן בליבם.
כשסיימו הם נעמדו באמצע החדר, נגעו קלות זה בידו של זה וחיכו.
זמן מה מאוחר יותר נשמעה חריקה קלה מצידו האחר של הבית. הצליל
לווה במשב רוח צוננת שמילא את החלל הריק וכיבה חלק מן הנרות
הפזורים ברחבי החדר. המשב הרים את הקצוות המעיל שלה ופרע את
שערו המאריך וחולצתו המופשלת.
משב הרוח הבא איתו את הדמות השלילית לה הם ציפו. הוא היה גבוה
מהממוצע, לבוש שחורים ונע בתנועות חתוליות ועדינות המשתלבות עם
שקט הלילה. עם פריצתו לחדר גם הוא זכה לקבלת הפנים החמה שקרתה
שם אך דקות מספר בין הראשונים להגיע. הצינה שלוותה את הגעתו
נעלמה עם המגע שלהם והוא נכנע לרחמי האור.
הם הדליקו מחדש את הנרות, ועדיין בלי לומר דבר מצאו שלושה
כיסאות ושולחן שבור, והציבו אותם במרכז החדר. מתוך תיקים נשלפו
מפות וניירות פזורים והחלה העבודה. הלילה היה ארוך ורק עם הנץ
השחר נראה כי המלאכה קרובה לסיומה. הדמות השלישית החלה להראות
סימני עצבנות, בעוד ששני הראשונים מפהקים ומתמתחים. הם יצאו
מהבנין הזה ביחד, פני האישה קורנות באור הבוקר, נפרדו לשלום
וקבעו את פגישתם הבאה שתתרחש לאחר השלמת התוכנית.

המעיל האדום התבלה לאורכן של השנים. כך גם החליפה שפעם הייתה
חדשה ומהודרת, והיום היא מלאה קרעים וטלאים. רק הבגדים השחורים
לא נראה כי השתנו הרבה, רק הגוף שמתחתם נראה יותר בלוי ופצוע.
צלקות הופיעו היכן שלא היה זכר להן קודם והשיער הלבין עד
השורש. פניהם של האחרים לא השתנו בצורה משמעותית ונעוריהם נראו
אלמותיים. כך גם השקיעה שנשארה מרהיבה כשהייתה. הפעם הם הגיעו
ביחד, תוך ידיעה שתוכניתם הצליחה ושלמרות כל המכשולים
וההתנגדות הם עברו לשלב הבא, לשלב שבו הם יצטרכו להתמודד עם
תוצאות של החלטה. כשדרכו שוב העקבים על רצפת העץ החורקת והמעיל
הדהוי ליטף את הפינות נראה היה כי הבית נאנח לשמע דייריו
החוזרים. הכל היה שם כפי שהשאירוהו לפני שנים רבות כל כך.
השולחן באמצע החדר, נרות כבויים בקצותיו, ציורים מוזרים
שמובילים את העין מעבר לקצה מכסים את הרצפה. הפעם כבר אין שום
צורך בזהירות. שש רגליים דרכו על הקווים העדינים בלי לחוס על
האיורים. כשהם ניגשו לחלון הפעור, נראה היה כי הם עומדים ליפול
למטה, אל האבנים והצמחייה הרחוקים. מולם השתנה המראה.
מצידו השני של אדן החלון חזו השלושה במה שלמענו הם הקריבו את
שנותיהם האחרונות, הם ראו עולם אחר, יפה יותר, מושלם יותר, בלי
היסוסים ובעיות. מתוך העולם הזה הציצו אליהם שלושה אחרים מזוג
עיניים אחד. בתוך עיניו הם ראו את עצמם, כמו שהם התחילו,
בטוחים בעצמם ובכוחם להציל את העולם. הם ראו את הדרך שהם עברו
ואת הקרבן שהקריבו. לאיטו הוא הושיט יד לשלושה, לכולם בבת אחת,
והם כולם אחזו בידו במטרה למשוך אותו אליהם, להעבירו את המחסום
הדק בין עולמו לעולמם, ובכך לסיים את תוכניתם. אבל לא כך היה.
הוא משך אותם אליו. נוכחותו מילאה אותם בכמיהה ואושר אותו לא
ידעו מאז התחילו את דרכם המהפכנית. הם אמרו: נביא לכם את מי
שהתחיל את הכל, את זה שעיצב את החיים, ואם נביא אותו הוא
יעזור. הם אמרו: אנחנו שלושה, מקצוות שונים של העולם וממקומות
שונים של הוויתו, תנו לנו לעשות את הצעד. הם אמרו: לנו הוא
יקשיב, אנחנו שמענו את הקול. ומולם עמדו ההמונים וצעקו: היו
כאלה לפניכם. אך הם אמרו: אנחנו יודעים את הסוד. מדינות קמו
ונפלו, חלקן הקשיבו וחלקן התעלמו, רובן ראו בשלושה עוד
אידאליסטים חסרי תקנה.

המאבק בין הרצונות החריף, הקווים שנחקקו ברצפה המאובקת נעורו
לחיים והחלו לזהור. הקורים התרוממו מלוחות העץ ויצרו כלוב
מסביבו. השלושה אמרו: בוא איתנו, אנחנו רוצים לתת חיים. הוא
הסכים, הוא עשה את הדרך, ואור חזק מילא את החדר. מתמלאים באור
חזרו השלושה לדמויותיהם הצעירות. נעלמו הקרעים בבד, הצבע חזר
לאריג והעור נמתח על העצמות.
עם עוברו גילה שהוא כלוא, שאין לו דרך לחזור עכשיו לעולם אותו
הוא מעדיף. העולם הזה תמיד נראה לו כבזבוז זמן, אין מה לעשות
בו וכולם רק רבים כל הזמן, בגלל זה הוא גם לא השקיע בו, רק צפה
מדי פעם. השלושה הסתכלו עליו, חסר אונים למול כוחם, שואבים את
המהות של היצירה ומחלקים ביניהם את השפעתה.

הזמן עצר, מחוגי השעונים הפסיקו את תנועתם ושלושת האלים עשו
דרכם ממשכנם הארעי למשכן הקבע שלהם. השמש קפאה במקומה והאירה
את מהלכם של החברים. כל סבל סופו שיגמר בנצחון אמרו הם בליבם
וההרים שימשו להם כהד. אורות הארגמן כבו מעל שמי ארץ. החשכה
עטפה את העולם כשמיכה רכה ונעימה. משב רוח חורפי בידר את מחטי
האורן. שלושה כוכבים חדשים מצאו מקומם על שמי החושך, כוכב אחד
כבה ושלושה זרחו, דרום מזרח ומערב.