"מי את שתגידי לי מי אני?", המילים הדהדו בראשה היא נזכרה בזה
ושוב הרגישה חולשה כאילו המילים האלו הן סכינים שחותכים את
גופה לאט חתכים קטנים לא קטנים בשביל שלא יכאב קטנים בשביל
שיהיה מקום לעוד- עוד כאב. ליבה כמו תפוז התפלח לפלחים וברגע
שזה קרה להחזיר את הפלחים למקום ולשים קליפה מסביב - זה כבר
בלתי אפשרי.
הוא נשבר.

קול הבכי החל מתרגע היא החלה לנשום כרגיל הנשיפות החזקות
והמהירות החלו להאט היא עצרה. היא שמעה קול קורא לה מעבר לדלת
היא זיהתה אותו אבל היא לא רצתה היא רצתה לשכוח הקול החל מתחזק
"בואי את יודעת שזה את אשמה , בואי כבר" היא החלה מתרוממת
מהכיסא הנוקשה שעליו ישבה להתרומם היה כרוח אצלה בהשקעת כוח רב
ולאחר דקות של צפייה מורטת עצבים היא החלה לצעוד לעבר הדלת
וידעה שמהשלב הזה הדלת מסמלת לה מעבר החיים שלה הולכים להשתנות
שומדבר כבר לא יהיה אותו דבר מרגע זה היא רק צריכה לשכוח .
שכחה-מילה אחת קטנה 4 אותיות אבל המשמעות שלה כל כך בלתי
אפשרית וכל כך קשה כשחשבה על זה  היא קימצה אצבעותיה לאגרוף
היא ידעה שזה לא הוגן - כמו רוב הדברים בחייה.

היא פתחה את הדלת נשמה נשימה ארוכה ונכנסה אל החדר היא ידעה
שאם הדלת מסמלת לה כל כך הרבה בחדר יהיה לה הרבה יותר קשה.
החדר היה חשוך רק אור קטן של מנורה שהועמדה על השולחן האיר
במעט את החדר אבל לא הצליח להאיר את ההרגשה האפלה שהיא חשה
בתוכה המנורה שהייתה רופפת כמוה- כל כך לא בטוחה חוששת שעוד
רגע היא תיפול ותתנפץ והחדר כולו יהיה חושך- לא רק החדר שבו
היא עומדת ברגע זה אלא גם החדר שנמצא לה בתוך הגוף החדר הבטוח
זה שיודע הכל - זה שכבר לא יודע כלום.

היא פחדה הייתה בטוחה שכל זה הוא עוד חלק במזימה נגדה כולם
נגדה כל העולם - היא לבדה. כל דבר בחדר הקטן והמחניק הזה גרם
לה להזיע למרות שההיגיון אמר שהיא מזיעה מהחום השורר באותו
מקום אפל - ההיגיון טועה. הזיעה שלה הייתה מפחד הפחד שכל זה
יתגלה הפחד הפחד הפחד. ואז זה התחיל מה שהיא חששה ממנו הכי
הרבה מה שהיא ניסתה להדחיק לפינה כמו אבק שמטאטאים מתחת לשטיח
ויודעים שיום אחד, עם הזמן זה יתפזר כך קרה גם לזה והנה היום
הגיע - זה מתחיל.

"שלום לך אמי, ידעתי שניפגש שוב", הוא אמר לה בקול רציני:
"ידעת הא?", היא פלטה: "ידעת כל הזמן? ידעת הכל מתי תבין שאתה
לא יודע כלום" נשימתה התקצרה עד שלא הצליחה להמשיך את המשפט
"שש..." הוא שם את אצבעו על פיה "את עכשיו בשקט תירגעי אני
במקומך לא הייתי מדבר כ"כ הרבה", היא הרגישה איך עוברת לה
צמרמורת בגוף אצבעותיה רעדו רגליה כמעט קרסו תחתיה "לא עשיתי
כלום" גמגום קטוע היא בקושי הצליחה לסיים את המשפט שהרגישה את
זה עולה במעלה גרונה ואט אט היא השתעלה - צמרמורת ושוב ניסתה
לדבר "אני לא. אתה בחיים לא תבין תמיד תישאר תקוע עם הניירת
שלך ואם העבודה המסריחה שלך בחור הזה, לא תבין אנשים אחרים",
דמעה זלגה במורד לחיה שאמרה זאת. "את יכולה ללכת עכשיו", הוא
אמר לה: "סליחה?" היא הסתכלה עליו בהפתעה: "רק הגעתי זה צריך
לקחת יותר מ 5 דקות", גיחוך קל מצידו קולו היה יבש צרוד - חסר
כל רגש: "פה את כמו זונה" הוא אמר לה "את מגיעה ושאני מחליט את
גומרת והולכת ואת התשלום שלך את עוד תקבלי. את מה שמגיע לך",
היא דחפה את הכיסא והוא נפל לרצפה: "צאי מפה", הוא אמר: "אתה
יודע אתה לא יודע אם מי אתה מתחיל אני לא אשמה ואני אישית ידאג
שתאבד הכל" . והיא יצאה.

הסיוט שלה רק המשיך. היא רצתה להתעורר במיטה שלה ולגלות שהכל
היה חלום אבל לא היה כך עכשיו הסיוט שלה הוא המציאות שלה וכל
מה שנשאר לה זה לחיות אותו - בלי להתעורר בעולם הבא. בגללה.

"חח אז את התלמידה החדשה", אמרה אמי בעוד שהלכה מחובקת עם רן:
"איך קוראים לך?" היא שאלה ספק מתעניינת ספק מזלזלת, "בר" קול
ביישני ענה: " הא... בר יפה... מאיפה את?" שאלה אמי בזלזול
אחרי שראתה את החולצה העלובה שלבשה: "אני? אני לא מפה." מיהרה
בר להגיד ורק חשבה על איך להתחמק: "כן, את זה אני יודעת אבל
מאיפה?" סבלנותה החלה מתקצרת: "זה לא משנה." הרימה את קולה:
"סבבה, רגישה", היא החלה פוסעת יותר מהר משיגה את צעדיו של רן:
"נתראה כבר... איפשהו" היא סיננה כלפיה לא מתייחסת. אדישה אם
רק ככה היא הייתה כל הזמן. רק אם ככה היה. הכל היה נחסך.
אבל...

"מוצאת חן בעיני...", חייך רן את החיוך הידוע שלו: "מי?", שאלה
אמי מופתעת: "התלמידה החדשה הזאת, נו בר" אמר רן וחשב לעצמו
איך אמי לא שמה לב ליחס האדיש שלו כלפיה "ככה משיגים בנות!",
הוא תמיד אומר... אבל בעצם אין לו בעיה בלהשיג בנות: "חח רן!
אני פשוט לא מאמינה. אז יאללה לך עליה אין בחורה שלא תשיג",
אמי אמרה במבט ישיר ואם זאת נראתה מהססת ואף עצבנית מעט לצומת
לב המיותר לטעמה שקיבלה בר: "כן, אני תמיד מקבל מה שאני רוצה,
קיבלתי אותך, לא?", אמר רן בהתנסות וחייך חיוך מיופייף: "מסתבר
שאני רק בהשאלה עד שהבר הזאת תיכנס לחייך", אמי צחקקה בעצבנות
"יזיזים או לא יזיזים?", רן התחיל להתעצבן: "ברור. בשבילך
הכל"

"שלום" חייך רן "שלום" בר אמרה הביטה בו מבט קצרצר והסתובבה
להמשיך בדרכה: "ראיתי אותך מיקודם... אאמ אני רן נעים להכיר",
הוא הסתכל לתוך עיניה מנסה להקסים אותה כמו את כולן: "כן...
אני בר" ענתה לו כמעט בחוסר חשק: "כן שמעתי" קיווה שההתעניינות
בה תעזור "נעים להכיר אותך אבל אני נורא ממהרת. ניפגש כבר",
אמרה בר מקווה שזה יהיה הסוף לשיחה עם עוד אחד מאלה שתמיד שמים
אותה לצחוק "היי חכי" רן לא הבין מה עשה לא כשורה: "מה?" היא
סיננה כמעט מפחדת ממה שעומד הוא לומר: "רוצה לבוא איתי אחרי
הלימודים לשתות משהו?", אמר רן כמעט שלא מתאמץ להזיז את שפתיו
לא מתרגש לא רועד הוא בטוח בעצמו ואולי? יותר מידי: "לא", בר
אמרה במהירות: "מה אמרת?", רן הופתע וכבר היה בטוח לצחוק כאילו
הייתה זו איזה בדיחה "אמרתי לא. ביי", היא אמרה לו לא. לא. זה
באמת מה שהיא אמרה?

ההמשך יבוא...

(הערה: הסיפור בנוי מקפיצות בזמנים כמו כן עדיין לא מבינים ממש
מה קרה. בהמשך הכל יתבהר מקווה שנהנתם)