כוחן של המילים גדול יותר, כביר יותר מכל כתובת קעקע, עגיל
בגבה ורינגטון מגניב בפלאפון חדש הזועק ביפנית עילגת ''אני דור
שלישי!!!''.
כוחן של המחשבות רב מעוצמת השריר המתמתח תחת כובדה של
המשקולת.
כוחם של האפקטים המרהיבים, השייכים כולם לתעתועי המילים ומשחקי
המחשבה על דף הנייר האלקטרוני, מוכיחים שוב שהיופי אינו מגיע
ממקומות השוכנים על פסגות הרים אי-שם בפרו הרחוקה. היופי שוכן
בתוכנו. צריך רק להתאמץ קצת כדי לראות אותו.
האם הבגד שאני לובש הוא הראי לנפשי? האם המקצב המוזיקלי שמרחף
בגלים בלתי נראים מהנגן החדש שלי ישר לרגליי הוא המקצב,
הריתמיקה של לבי, הפעימה הייחודית שלי? מה אני מחפש? מה אני
רוצה? מה אני אוהב?
וברגע קטן של השראה בתוך מלנכוליית השגרה בצורותיה השונות.
עבודה, כסף, לימודים, אני מבין שאני בעצם עיוור. שמעולם לא
ראיתי את המציאות באמת...
תחשבו לרגע שאתם דולפינים ששוחים בחיפוש בלתי פוסק אחר אוכל,
חברה ובני זוג פוטנציאלים ובתוך המשחה התחרותי הזה לרגע אחד
קטן, שבריר של קיום, אתם חייב לעלות למעלה, לצוף מעל הפאזה
המימית העכורה ולקחת אוויר. וכשאתם עושים את זה אתם פתאום
רואים אור חדש, נושמים אוויר חדש, פורצים לעולם חדש.
ולא! זאת אינה מדיטציה מודרכת. זאת פשוט פרספקטיבה חדשה. נקודת
מבט אחרת. וכמו הדולפין שמוציא במכת סנפיר את הראש מהמים
ומשקיף על עולמו בקפיצה מרהיבה, ככה אני הייתי רוצה להיות.
רוב הזמן שאיפותיי מסתכמות בצבירת כוח ושמירה עליו. באשליה
הגדולה ביותר שהמוח יכול להמציא. השגת תחושת השליטה בחיים.
ובעצם להיות מה שכל אחד מאיתנו רוצה להיות - ''כדור של תותח,
נפוליאון!'' כמילותיו של הסופר הצרפתי, כדור שמפלס דרכו בין
אנשים בלי להניד עפעף. בלי לפחד, בלי להתרגש, בידיעה שאי-אפשר
לעצור אותו. הוא קובע את דרכו ולא ההיפך.
אבל לצערי אני דומה יותר לכדור פינג פונג מאשר לכודר תותח.
מקפץ בתוך מסגרת ריבועית, דו-מימדית, חד-סטרית של ''אין
ואאוט'', שחור ולבן.
וחוטף הנחתות מכל כיוון. משתדל שלא להימעך תחת הפורענות. הפער
בין החלום למציאות הוא גדול.
ובתוך חלון הזמן הנוכחי, המימד המרובע והמקובע בו אני נמצא,
רגע כה פשוט ללא משוא פנים, אובייקטיבי ועם זאת קסום ועוצמתי,
הוא מתת שאיני יכול לסרב לה.
חודשיים עברו מאז חזרתי שוב לספרי הלימוד, לשנת לימודים נוספת
באוניברסיטה, וחיי מקבלים גוון אחר. ענייני, משימתי. אני לחוץ
יותר, ממוקד יותר וסבלני פחות. אין פשרות, אין הנחות.
וכשמשוואות ומספרים לועגים לי יום ולילה, אין כוח למחשבות
בודהיסטיות-פילוסופיות שכאלה. צריך לעבוד.
והקיום מסתכם לכדי מירוץ. והמירוץ מסתכם לכדי מרדף, והמרדף
מתחיל ונגמר באובססיה תרבותית, אורגיה מערבית של תארים, יוקרה,
כסף ובחורות. בלי להבין באמת למה, בלי להבין באמת למה זה טוב.
כנראה משהו אבולוציוני כזה שמגשר ביני ובין הקוף. רק שאני
בניגוד לקוף מתפלצן סביב הגות ורעיונות מטופשים שעות כימים.
והקוף כבר מזמן היה מתחיל עם הבחורה החמודה שיושבת איתי
בהרצאה. כדור של תותח עאלק...
וכשאני כותב וקורא את המילים האלה ומביט בהן, נראה לי שמעולם
בעצם לא התבגרתי, שאני עדיין ילד. אמנם עשיתי צבא, מילואים,
הייתי בג'ונגלים בבוליביה ואני בחצי הדרך לתואר הראשון. אבל
כנראה שמדובר רק בעובדות, בקורות חיים של ראיון עבודה ולא באמת
במה שחשוב... למעשה, אני עדיין אותו ילד שיושב בלילה ופותח את
הספר הארי פוטר (או גרסה פחות מיוח''צנת של הז'אנר) וחולם שאני
קוסם. שיש לי את הכוח לחולל שינויים אמיתיים, פיסיים, בעולם
הווקטורים והמשוואות הנוקשות והמוחלטות של ניוטון. בעולם שנשלט
על ידי האבחנה הברורה בין טוב לרע ולא על ידי האפור וכל גווניו
המשתנים בספקטרום שאת טיבו אינני מבין.
בסיכומו של יום, שבוע, תקופה, הייתי מאחל לי ולכל אחד מאיתנו
להיות קוסמים או דולפינים או איך שתרצו לקרוא לזה, וכמוהם לדעת
לעשות רגע צעד אחורה, לצאת מתוך תבנית קיומנו, פאזת הנוזל
המעורפלת ודפוסי הקוף שבנו. ולהשקיף על מעגלי הצנטריפוגה בהם
אנו נעים. ואולי, רק אולי לדעת גם להיות כדורי תותח. ובמכה אחת
של תנע אדיר, פרץ של אנרגיה המשולהב מההבנה האמיתית של העולם
בו אנו חיים, לנפץ את חוקי הפיסיקה של האני הקשה כאגוז בו אנו
מחזיקים. ולהשאיר מאחור מילון שלם של עכירות שפסיכולוגים
מתפרנסים היטב ממנו.
אני עדיין לא הצלחתי לגלות את הטריק לכך, אבל אני בטוח שאתם
תצליחו...