יעקב היה אבוד לגמרי. הוא היה ממש ממש אבוד. מסוג התחושות האלה
שאתה ממש לא יודע מה קורה איתך. עד כדי כך אבוד שאתה אפילו לא
יודע שאתה אבוד. אתה מתחיל להגיד לעצמך בראש אני א... אבל אז
אתה מתבלבל וכבר לא יודע מה רצית להגיד. הוא עמד עם הטלפון ביד
באמצע דירה שאינה שלו אלא של אפרת, ובהה בשולחן של הסלון. הוא
גם לא הבין מה הוא בדיוק עושה שם בדירה שלה אבל את זה הוא כבר
מזמן לא הבין, ובכל זאת המשיך ללכת לשם ככה שהבעיה הזאת לא ממש
הטרידה אותו כבר. הוא התרגל אליה. אפרת שאלה אותו: "מה קרה?",
והוא אמר לה: "לא יודע. נראה לי שפיטרו אותי" . העורך של
התכנית שבשבילה הוא היה כותב, התקשר אליו בדיוק כשהם היו באמצע
זיון, ממש לפני שאפרת גמרה. הוא זיהה את המספר שלו על הצג.
עלתה בו המחשבה להפסיק רגע ולענות לו כי הוא חיכה לשיחה ממנו,
אבל אז עלתה בו מחשבה אחרת - שאולי אפרת לא תאהב את זה שהוא
עונה באמצע שהוא מזיין אותה. הוא מצידו ידע שזה לא ממש משנה.
הוא יכול להמשיך לזיין אותה מאחורה ככה על הכסא בשולחן אוכל,
וגם לדבר עם ערן העורך באותו זמן. היא מצידה חשבה שזה יהיה
מדליק אם הוא יעשה את זה ושזה נורא יחרמן אותה. יעקב דווקא לא
חשב על זה ככה. הוא יותר ראה את זה כדרך יעילה לנצל את הזמן.
לחרמנות לא היה שום קשר לזה. בכל מקרה כל אחד מהם שמר את
המחשבות שלו לעצמו וככה הטלפון המשיך לצלצל. בסוף הוא הפסיק.
כמה שניות אחרי זה היא גמרה. יעקוב לא גמר. אפרת לא לקחה
גלולות, ולא הייתה לו מוטיבציה לגמור בחוץ אז הוא החליט לוותר.
וככה בזמן שהוא מזיין אותה אחרי שהיא גמרה וחושב איך לבשר לה
שהאקט המיני עומד להסתיים ללא אורגזמה שלו, צלצל הטלפון שוב.
ושוב ההתלבטות אם לענות או לא אבל הפעם אפרת אמרה לו: "נו תענה
כבר!" והוא ענה. הזין שלו עדין עמד כשערן אמר לו: "מה נשמע
יעקב?" הוא אמר: "על הכיפאק" שזה מן ביטוי ארכאי ששאוב מן השפה
הערבית ומשמעותו טוב מאד או מצוין או סבבה. בכל מקרה אנשים
בגילו של יעקוב כבר מזמן לא משתמשים בביטוי הזה, והוא בעצמו
מעיר לעצמו שזה אידיוטי להדבק אל הביטוי הזה, ושכדאי לו להפסיק
עם זה,  אבל זה לא עוזר לו. זה התחיל בתור מן בדיחה מוזרה
שאפילו הוא לא הבין מה מצחיק בה, ונגמר בזה שאפילו לעורך שלו
הוא אמר: "על הכיפאק". וכמובן שמיד אחר כך הוא אמר לעצמו: "למה
על הכיפאק?" אי אפשר פשוט להגיד: "אחלה" או "מצוין"?  אבל כל
המחשבות האלה לא הספיקו בכלל להגיע לידי מיצוי, לפני שערן אמר
לו: "שיחה לא מגניבה יעקב, לא מגניבה בכלל!", ויעקב כבר ידע
בלי מילים את מה שערן הלך להגיד לו עם מילים. "תשמע זה בא
בהפתעה אבל, יש בעיה... זאת אומרת התוצאה לא ממש משביעת רצון,
ואין זמן. אבל אל תחשוב שאתה לא מוכשר. שיחה לא מגניבה הא?, זה
פשוט שהיום קיבלתי את החומרים שלך, זה כמו יהלום לא מלוטש...
בוא לא נראה את זה כפרידה כי אולי בהמשך כשנוכל להרשות לעצמנו,
אתה מבין?", ויעקב הבין. כי כבר לפני זה הוא ידע. ועכשיו הוא
לא ידע. וזה מה שהוא הבין. שכשהוא לא יודע מה קורה, ואין לו
מושג מה להגיד על הכל, זה סימן שמשהו קורה ושבטח גם יש לו מה
להגיד על זה. אבל לא כרגע. כרגע הוא רק מלמל אל השפופרת: "טוב
אז תודה לך", ומיד הוא שמע את התגובה הכי פחות צפויה: "תודה
לך", ובראש הופיע אצלו כבר דיאלוג שלם של שני אנשים שבמשך שעה
רק מודים אחד לשני עד שהם כבר לא יודעים על מה. אפרת הרגישה
אשמה. היה לה פרצוף, מבט וגוף וכוס של מישהי שמרגישה אשמה. שזה
כוס סגור כזה. מבויש. היא הרגישה אשמה מכמה סיבות. הנה שתיים
מהם: קודם כל היא הרגישה שהיא לא יודעת איך לעזור לו. וחוץ מזה
גם אם היא הייתה יודעת היא צריכה ללכת עכשיו לעבודה. מה  שלא
מקל בשום אופן על התחושה שהיא בכלל ובשום צורה לא יכולה לעזור
עכשיו בכלום. אז היא אמרה לו: "אני לא מאמינה שאני עוזבת אותך
עכשיו", ויעקב אמר- בסדר אולי אני צריך קצת להיות לבד, והיא
אמרה: "יופי", וחשבה בלב: "גם בזה הוא לא רוצה לשתף אותי". ואז
היא התלבשה והלכה לעבודה. יעקב לא הציע להסיע אותה. ואני מדגיש
את זה שהוא לא הציע  הפעם, כי בדרך כלל הוא כן. לא תמיד הוא
שמח שהיא נענית להצעה, אבל להציע הוא תמיד מציע. הפעם הוא פשוט
אמר לה לדבר איתו כשהיא חוזרת ושהוא מאמין שעד שהיא תחזור הוא
כבר יצא מזה. הוא המשיך לעמוד ככה עוד איזה רבע שעה. פתאום הוא
שם לב שהוא עירום ממותניו ומטה. הוא לא עשה עם זה כלום. עבר
עליו מן רגע כזה שבו אין אפשרות להבין למה צריך להתלבש. הוא
בכלל לא היה בטוח שאי פעם הוא יחזור ללבוש מכנסיים. חולצה הוא
כבר לבש. הוא לא יוריד אותה עכשיו. למעשה הוא לא יוריד את
החולצה מאותה סיבה שהוא לא ילבש מכנסיים. הוא היה עייף מאד.
הזיון הזה בעמידה על יד שהשולחן עשה לו כיווץ שרירים ברגלים.
הוא הרגיש שהוא חייב לשבת והתיישב על יד המחשב. מול העיניים
קפצה לו הצעה להשתתף בהגרלת גרין קארד לארצות הברית. הוא לא
הצליח להבין ממש אם זה היה בדמיון שלו או על צג המחשב שהיה
מחובר לאינטרנט. הוא דמיין את עצמו עושה מובינג בניו יורק ואז
שוטרי מחלקת ההגירה עוצרים אותו והוא מוציא את הגרין קארד שלו
ואומר its ok. I have a green card.  הוא גם רצה להוסיף ולהגיד
לשוטרים שבדמיונו שהוא זכה בגרין קארד בהגרלה. אבל שכח איך
אומרים הגרלה באנגלית. אחרי אולי שעתיים של ישיבה הוא קם
לכיוון הדלת. אחר כך הוא חזר לשולחן ולבש את המכנסיים שלו. אחר
כך הוא יצא מהדירה והלך הביתה. שעתיים וחצי אחר כך אפרת הגיעה
הביתה. היא לא התקשרה אליו מהדרך כמו שחשבה שתעשה וגם עכשיו
כשנכנסה הביתה הבינה שהיא לא הולכת להתקשר אליו בקרוב. "עוד
חצי שעה", אמרה לעצמה. והרגישה בלי לומר לעצמה שהיא תתקשר אליו
(אולי) עוד יותר משעה. הם חברים חצי שנה. היא הרגישה נאהבת
חודש וחצי ואחר כך פשוט לא יכלה לעזוב. למעשה הוא הכיר אותה
דרך חברה שלה. הם היו מיודדים הוא והחברה שקוראים לה מיטל. הוא
רצה מאד לזיין את מיטל. ואיכשהו מצא את עצמו מתחיל עם אפרת
החברה  שלה שהיא פחות מושכת בעיניו והרבה פחות יפה. וזה לא פעם
ראשונה שזה קורה לו. גם מירב וגם דניאלה, שתי אקסיות שלו, היו
חברות של נשים שהוא רצה לשכב איתן. כרוניקה כנראה. יש איזה
חוסר ביטחון בחברות של הנשים המושכות, שהיה מפתה אותו בלי שהוא
היה מודע לזה. היא הייתה מאד עייפה כשהיא פתחה את הדלת. בבית
עמדה מן צחנה של סקס לא ממוצה והיא הרגישה כאבים חזקים בגב
התחתון שהיו תוצאה של עמידה ממושכת בעמדת המארחת בדאנס בר
שהאקס שלה פתח. דאנס בר מאד לא מצליח מעוצב בסטייל ניו יורקרי
עם בר ארוך ומראות על רקע נאונים ירוקים. היא חשבה שסופסוף זה
קורה לה. סופסוף היא עומדת להיות חולה. כבר כמה חודשים מאז
תחילת החורף היא לא הבינה איך היא עדיין לא הייתה חולה. היא
תמיד חולה בתחילת החורף ואז מבריאה ומתחסנת עד סופו. והחורף
הזה היא לא חלתה בהתחלה. החולשה שפשטה באיבריה נעמה לה והיא
התיישבה בהנאה על הכסא שמול המחשב. בהיסח הדעת היא הזיזה את
העכבר והעלימה את השומר מסך הטריוויאלי שהיה מורכב מתמונות  של
דודו, הכלב של יעקב, שריקדו על המסך שלה. היא הסכימה שיעקב
ישים את התמונות האלה על השומר מסך שלה למרות שהיא לא ממש
הסתדרה עם דודו. מההיבט העמוק של זה אפשר לומר שהיא לא אהבה
כלבים. לא אהבה את הריח שלהם לא אהבה את השערות שלהם בכל הבית
ולא הבינה את פשר האהבה של אנשים שכן אהבו כלבים אל הכלבים
שלהם. מההיבט השטחי של זה אפשר לומר שהיא לא אהבה את זה שליעקב
יש כלב. ושהכלב  הזה הוא משהו שיעקב אוהב. אפילו אולי יותר
אוהב אותו מאשר אותה. בכל מקרה עם היעלמותו המידית של דודו
מהמסך היא הבחינה במסמך וורד שהיה פתוח והחלה לקרוא אותו.
במסמך היה כתוב בדיוק הטקסט הזה שאתם קוראים עכשיו. רק שבמקום
השם יעקב היה רשום השם עודד שזה השם האמיתי של יעקב, במקום השם
אפרת היה רשום השם מיטל שזה השם האמיתי של החברה של עודד
ובמקום השם מיטל היה רשום השם מיכל שזה השם האמיתי של החברה של
מיטל. לא ברור איך הטקסט הזה הופיע שם במחשב פתאום. אם היו
שואלים את יעקב הוא היה מאד מופתע מזה וברור שהוא לא כתב את
זה. מבחינתו אם מישהו אכן כתב את זה (וגם בזה הוא די מפקפק) זה
לא היה הוא. זה היה מישהו אחר. מבחינת אפרת שקראה את זה, זה כן
היה הוא כי מי עוד יכול היה להיכנס אליה הביתה ולכתוב בפירוט
כזה את מה שעבר עליה ועל יעקוב לפני שהיא יצאה לעבודה. לא יכול
להיות שזה לא הוא. ומבחינתי שניהם צודקים. כי זה כנראה כן היה
יעקוב שכתב את זה אבל בו זמנית זה גם היה מישהו אחר. מישהו
שעמד שם בדירה של אפרת הביט ביעקב  ראה את כל מה שעבר עליו
וכתב את זה. אבל לא אפרת ולא יעקב היו מודעים לקיומו של האיש
הזה ולכן אפרת מאד נפגעה כשהיא קראה את מה שקראה. גם לנוכח
התיאורים הגסים שהיו שם והמילים שבהם הכותב בחר לתאר את האקט
המיני שלהם וגם כמובן מעצם המחשבה שיעקב נמשך למיטל יותר מאשר
אליה. היא נפגעה מזה למרות שהיא ידעה את זה באיזשהו חלק ניסתר
בגופה אבל אף פעם לא אמרה את זה בקול רם. עכשיו זה היה כתוב
שחור על גבי לבן והיא כעסה מאד. היא גם זלזלה במשפט שתיאר את
איבר המין שלה כאיבר של מישהי שמרגישה אשמה. זאת הייתה בעיניה
התחכמות ספרותית מיותרת וגסה, היא אמרה לעצמה לרגע: " מה הוא
חושב לעצמו שהוא כל החיים שלי?" אבל נוכח החשיפה של הרגשות
האמיתיים של יעקב כלפיה זה כמובן כבר היה חסר חשיבות. עכשיו
היא הייתה צריכה להחליט מה לעשות. כמובן שהיא לא רצתה יותר
לשמוע מיעקב בחיים! ואולי זאת הסיבה שבגללה היא החליטה להרים
את השפופרת ולהתקשר אליו כדי להגיד לו את זה.  יעקב היה בבית
אבל לא שמע את הצלצול. ברגע שהוא הגיע הביתה הוא גילה שלא
להפתעתו שהמשפץ שבעל הבית שלו הביא כדי לאטום את החורים בתקרה
עשה עבודה ממש גרועה וכל  המטבח שלו היה מוצף מהגשם.הוא לא
הבין למה אבל הוא ניגש לכיוון המטבח. המים הגיעו לו עד
הקרסוליים. הם היו קרירים ומעופשים. הוא הסתכל סביבו וראה את
כל הצלחות צפות לצד הלכלוך והאבק שהיו על הרצפה. בהתחלה הוא
רצה לקחת מגב ולהתחיל לגרוף את המים אבל כשהוא ראה שהגשם ממשיך
לטפטף לו מהחורים בתקרה הוא ויתר על הרעיון אפילו בלי להחליט
לוותר עליו. המים המשיכו לזרום סביבו והוא מצא את עצמו יושב על
הרצפה בתוך כל הלכלוך וצוחק. ככה הוא ישב שם איזה שלוש שעות
צוחק, ומרטיב את עצמו. הצלצול של אפרת בטלפון נשמע לו כמו איזה
מוסיקת רקע לא חשובה לכל הסיטואציה הזאת. הוא נרדם והתעורר
לסירוגין, נשכב בתוך המים, התיישב, התרומם, צחק, בכה וקילל.
אחר כך הוא שמע צלצול בדלת. הוא מאד התלבט אם לפתוח או לא. הוא
ממש לא רצה לראות עכשיו את אפרת ולא הייתה לו שום דרך להסביר
לאף אחד את המצב שהוא נמצא בו. בכל זאת הוא קם אל הדלת ופתח
אותה. בחדר מדרגות עמד האיש שכתב את הסיפור הזה. יעקב הביט בו
בתדהמה. האיש נכנס הביתה והתיישב על הכסא במטבח בתוך כל הבלגן.
יעקב לא ידע מה להגיד. הוא נזכר שפעם כשהוא היה מאד קטן הוא
כבר פגש את האיש הזה באיזה יום כשהוא איבד את אימא שלו
בדיזינגוף סנטר באמצע קניות. הוא ממש נבהל באותו היום ובכה,
והאיש הזה יצא מאחת החנויות לקח אותו ביד והביא אותו לאמא שלו,
שבכלל לא שמה לב שהוא נעלם. עכשיו האיש הזה ישב מולו במטבח
המוצף והסתכל עליו. יעקב הרגיש מבויש. הוא ממש היה נבוך. הוא
ידע מה הולך לקרות ורק רצה שזה כבר יהיה מאחוריו. הוא אמר לו:
"נו קדימה תרביץ לי" . האיש התקרב אליו ודפק לו  אגרוף בבטן.
יעקב התקפל. אחר כך האיש הוריד אותו על הרצפה ובעט בו. אחר כך
הוא הרים אותו ודפק לו אגרוף בפנים ושתי ברכיות בביצים. יעקב
התמוטט על הרצפה. האיש הרים אותו בעדינות ולקח אותו לאמבטיה.
הוא הדליק את הדוד, חיכה חצי שעה ואז שטף את יעקב, הלביש אותו
בפיג'מה והשכיב אותו במיטה. אחר כך הוא התקשר לבעל הבית וביקש
לשלוח דחוף את המשפץ שיגמור את העבודה על התקרה. אחר כך אפרת
הגיעה. הוא פתח לה את הדלת ואמר לה שיעקב ישן עכשיו ושתבוא
יותר מאוחר. היא אמרה שהיא מעדיפה לחכות שם עד שהוא יתעורר.
האיש אמר שמבחינתו זה בסדר אבל הוא לא יכול להישאר איתה. היא
אמרה שלא צריך. היא כבר תבדר את עצמה איכשהו. היא התיישבה ליד
המיטה של יעקב והביטה בו בשנתו. הוא היה מכווץ כולו וניכר היה
עליו שהוא סובל מכאבים. דלת הבית נטרקה. אפרת המשיכה לשבת שם
עד שנרדמה.