כבר שעתיים שאני שוכב כאן בחרא הזה, חרא, חרא, פשוטו כמשמעו,
אני שוכב בתעלת ביוב ומחכה.  מחכה למה? תשאלו, מחכה לזה שיקרה
אחד משני דברים: 1. אני אאבד את ההכרה מכל הריחות והגזים
שסביבי, במקרה כזה, מחובר אליי מוניטור והמפיקים יבואו ויוציאו
אותי. 2. אני אשבר, אכריז קבל עם ועדה שאני לא יכול יותר -
במקרה כזה אני אמור לצאת לבד וביקשו שנעשה את זה כמה שיותר
דרמטי - בכל זאת יש שיקולי רייטינג, שמסתבר שלא מתנגשים עם חרא
טהור.
אני מתחיל לתהות אם זה שווה את זה, שימות אחי הקטן. די, אני
כבר לא יכול יותר! הריח של החרא כבר מזמן עבר את שלב האף, כרגע
הוא יושב לי במוח עצמו ואני מתחיל לחשוב שאריח אותו לנצח.
יותם והכליה המטומטמת שלו, לכולם יש שתיים תקינות, אבל הוא
חייב להיות מיוחד. אחת הוציאו לו כבר בגיל שלוש ועכשיו הגיע
תורה של השנייה וחייבים להכניס אחת אחרת במקום, כי אחרת הוא
ימות, אתם יודעים.
כשאמרו את זה לאמא שלי היא רצתה למות - בשבילה קודם כל דרמה,
אחר כך חושבים מה לעשות.  אחרי שגילו שאני לא תורם מתאים,
הציעו לה שיותם יקבל תרומה מ"חבר" תמורת ארבעים אלף דולר, אבל
לא היה לנו והיא שאלה את הרופא אם החבר אולי מוכן לתרום בכל
זאת, הרופא התחיל לצחוק והוא צחק כל כך חזק עד שחשבתי שהכליה
האישית שלו תתפוצץ עוד מעט. אמא בכתה. היא בכתה בערך חמישה
ימים רצופים ועשתה הפסקות רק כדי לקחת את יותם לדיאליזה. לא כל
כך ידעתי מה לעשות, אם לפחות הייתה תורמת את כיס הדמעות שלה,
אולי היינו עושים מזה קצת כסף והיא הייתה מפסיקה סוף סוף
לבכות. ישבתי מיואש מול הטלויזיה ואז... אז ראיתי את הפרומו...
צביקה הדר צץ על המסך ואמר: "חשבתם שאהבתם את אורן וג'ולי
כשרצו לדירה - חכו, עכשיו מגיע הדבר הבא..." ואז הוא נעלם
וכתובית ענקית הופיעה במקומו "המירוץ לכליה", אז הופיעה על
המסך כליה ענקית ופועמת (לא שאני יודע איך לעזאזל כליה יכולה
לפעום, אבל אם צביקה עומד מאחורי זה - זה בטח נכון.) וזהו,
נעלם. זה היה מה שנקרא "טיזר", ככה לגרות את הקהל ואני מודה -
התגריתי, הסתקרנתי. התקשרתי מייד למספר הסלולרי שהופיע בתחתית
המסך (רק 1.85 ש"ח לדקת שיחה), ענתה לי פקידה משועממת ואמרתי
'שלום...',  'תמתין בבקשה!' אמרה בפקודה. המתנתי, זה לקח חמש
דקות בערך (אם זה היה לוקח עוד חמש, יותם היה צריך ללכת ברגל
לדיאליזה בפעם הבאה, דלק זה לא דבר זול, אתם יודעים.) ואז ענתה
לי פקידה אחרת בטון משועמם עוד יותר: 'כן?' 'שלום, זה בקשר
לכליה...', 'תן לי את הפרטים שלך בבקשה.' נתתי לה את כל
הפרטים, אחרי שבוע התקשרו והזמינו אותי לראיון, החתימו אותי על
100,000 טפסים בערך ואמרו לי שבעוד שבוע מתחילים צילומים, שאני
אחכה על הגג של עזריאלי בשבע בבוקר. כל הלילה שלפני לא הצלחתי
להירדם, מההתרגשות, וכשכן נרדמתי סוף סוף, חלמתי על רק על
כליות ענקיות ופועמות שרודפות אחריי. קמתי בחמש בבוקר,
התארגנתי ונסעתי לעזריאלי. חשבתי שדווקא יכול להיות מגניב
לעשות כל מיני משימות אקסטרים, כמה תמים הייתי...
על הגג של עזריאלי צימדו אותי למשה - בחור בן 40 שצריך כליה
חדשה לאישתו מזל. בהתחלה חשבתי שזה נורא אצילי מצדו עד שהבנתי
שהוא פוצץ לה ת'כליות במכות ומפחד שאם היא תמות יאשימו אותו
ברצח. בינתיים הוא אמור להיות במעצר בית, אבל אתם יודעים איך
זה במדינה הזאת, מעצר בית - להסתובב בחוץ - להשתתף בתכנית
טלוויזיה - הכל אותו הדבר. המשימה הראשונה הייתה להגיע לנקודה
הקשישה ביותר בעיר הקשישה ביותר, אחרי ששברנו ת'ראש בערך
שעתיים, הגענו למסקנה שהכוונה לבית הקשיש בגבעתיים. הגענו לבית
הקשיש רק כדי לגלות שצריך לחזור חזרה לעזריאלי כדי לעשות
סנפלינג מהגג בתחתונים. עמדנו על הגג קופאים מקור בתחתונים,
מזל שהיו לי תחתונים נקיים (אמא שלי תמיד אומרת שחייבים ללבוש
תחתונים נקיים לפני שיוצאים מהבית כי אף פעם אי אפשר לדעת אם
תהיה תאונת דרכים - כאילו שלרופא שיחתוך לי את הג'ינס יהיה
אכפת שהתחתונים קצת צהובים), למשה היה פחות מזל, היה לו כתם
צהוב גדול מאחורה, בצורה של הכתם לידה של גורבג'וב, אבל על
התחת. חיברו אותנו לציוד והיינו אמורים לקפוץ ביחד אבל משה
הדפוק הזה פחד, התחיל לרעוד ונתקע במקום. "משה, בחיאת, אח שלי
מת עוד שנייה, תרים ת'רגליים המחורבנות שלך עכשיו!" משה
התעצבן, למה היה לי דיבור מסריח - כמו שהוא קרא לזה ועשה צעד
אחד לכיווני כדי להחטיף לי, ניצלתי ת'הזדמנות וקפצתי והוא,
בלית ברירה (היינו מחוברים) נפל אחריי.  עשינו סנפלינג עד למטה
והגענו ראשונים מכולם כי כל הדרך אני ברחתי והוא ירד אחריי כדי
להספיק לבעוט בי באוויר לפני שנגיע לקרקע והוא יוכל לנפח לי
ת'עין על רגליים יציבות. היו עוד כמה משימות שנועדו, לפחות לפי
מה שנדמה לי, להבהיר לנו כמה אנחנו בורים ומפגרים, משימות
חשיבה. בכל אלה הגענו כמעט אחרונים כי מה לעשות, חשיבה היא לא
הצד החזק של משה. כבר חשבתי שזה אבוד, אבל זה היה רק היום
הראשון. בימים הבאים המשימות הלכו ונהיו קיצוניות יותר: להביא
500 איש שיצרו שרשרת אנושית מסביב לבורסה (כישורי האנוש של משה
לא כל כך הועילו לנו כאן), לשכנע 30 מתנחלים לעזור במסיק זיתים
בכפר ערבי ועוד כאלה. ביום האחרון היינו שלישיים בדירוג, הכליה
נראתה רחוקה מתמיד ומשה היה מעוצבן מתמיד. ההפקה החליטה ליצור
עוד קצת עניין וליצור תככים בין הזוגות והראו לנו מונולוגים
מוקלטים של כל המשתתפים אומרים בדיוק מה הם חושבים על כל
המשתתפים האחרים. הזונות האלה - הם אמרו לי כשהקליטו שזה יהיה
לפרק האחרון, אחרי הזכייה יראו את כולם ואני הרגשתי בטוח
ולכלכתי על חצי עולם ועל משה. משה חטף ת'קריזה וכל הדרך למשימה
הזוגית האחרונה הוא נתן לי שיתוקיות (כאלה בוקסים משתקים
במקומות אסטרטגיים בגוף) ודפק לי ת'ראש בהגה, שעתיים והרבה
סימנים כחולים לאחר מכן הגענו ליעד. המשימה: ניתן לבחור בין
שתיים: אחת - משחררים אותנו בקצה טול כרם ואנחנו צריכים לרוץ
ברחוב הראשי ולצעוק "איטבח אל ערב", מי ששורד - עולה לשלב
המשימות היחידניות. שתיים - קוברים אותנו בארגז מתחת לשני מטר
של חול עם צינור קטן לאוויר והרבה עכבישים ועכברים בפנים, מי
שנפשו שורדת ולא משתגע סופית - עולה לשלב המשימות היחידניות.
משה בחר בשבילנו את טול כרם והאמת, אם לא משה סביר להניח שאמא
שלי הייתה נשארת בלי ילדים בכלל. עמדנו בתחילת הרחוב הראשי,
לקחנו אוויר והתחלנו לרוץ ולצעוק, תוך שתי שניות בערך המון
זועם רדף אחרינו וכשכמעט השיג אותנו - משה נהיה יעיל, הסתובב
והתחיל לדפוק מכות לכולם, אני המשכתי לרוץ קדימה מבלי להסתכל
לאחור והצלחתי להגיע לסוף הדרך. משה לא נראה באופק, אחר כך
התברר לי שההמון, אחרי שחטף כמה מהלומות טובות - הצליח לתפוס
את משה ולקרוע אותו לגזרים ממש, באופן פיזי. היה לי קצת חבל,
אבל לפחות אני נשארתי במירוץ ועליתי לשלב המשימות האישיות מול
חיים - היחידי ששרד חוץ ממני. חיים היה צריך כליה לסבתא שלו -
סעדה ואני לא הבנתי מה הדפוק הזה עושה פה, למה לו כליה? היא
תמות גם ככה עוד מעט, שירוץ לדירה, שירוץ לג'יפ, שיבנה לעצמו
עתיד.
הסיעו אותנו בג'יפ של ההפקה למרכז לטיהור שפכים, פתחו תעלת
ביוב ואמרו: "המשימה היא להחזיק כמה שיותר זמן בפנים, מי שנשאר
אחרון - זוכה בכליה." וככה הגעתי למצב הזה, אני שוכב בחרא
ומחכה. הרבה מחשבות עוברות לי בראש תוך כדי, אני תוהה, למשל,
אם במדינה נורמלית בן אדם צריך להשפיל ת'צמו ולבזות ת'צמו
בשביל שיקיריו יישארו בחיים, עוד אני תוהה מה היה קורה אם לאמא
היו ארבעים אלף דולר, אולי הייתי יושב עכשיו מול הטלוויזיה
וצופה באחרים משפילים ת'צמם במקומי.  כאלה מחשבות והרבה. כבר
חשבתי שאני מתחרפן לגמרי, מאבד את שפיותי, מעניין אם יש השתלת
שפיות ואם כן מעניין כמה זה עולה. ככה אני מפליג לי מחשבות ולא
שם לב שחיים נחנק מהריח והמוניטור שלו התחיל לצעוק. המפיקים
רצו לבור שבו חיים מת וניסו לעשות בו הנשמה, אבל הוא היה כל כך
מסריח עד שהחובש הקיא עליו וגם אם אפשר היה להציל אותו מחנק -
עכשיו זה אבוד. כשקבעו סופית שחיים מת, באו להוציא אותי,
מצמצתי מול האור המסנוור מהפתח ושקלתי לרגע לא לצאת, לא לתת
לכל עם ישראל ואישתו לראות אותי ככה, מכוסה חרא. אבל הדחף
הקיומי בער ויצאתי החוצה.  זיקוקים מרעישים ומסנוורים, מוסיקה
בפול ווליום - חגיגה, יש זוכה. צביקה בא והגיש לי ציידנית
"בפנים," כך אמר, "נמצאת הכליה על הרבה קרח" וצחק את הצחוק הזה
שלו ואני נחרדתי - ככה מביאים כליה לבן אדם? קפצתי לרכב של
ההפקה והתחננתי בפני הנהג שייקח אותי לבית החולים לפני שהכליה
נמסה או משהו. הנהג עשה ג'סטה ולקח אותי אפילו שהוא אמר שאני
הדבר הכי מסריח שהריח וראה אי פעם והוא עובד בטלוויזיה כבר
הרבה שנים. הגעתי לבית החולים והגשתי את הכליה, יותם הוכנס
לחדר ניתוח ואני נסעתי הביתה להתקלח.
ישבתי בסלון הקטן והמרופט של אמא ובהיתי באוויר ובסביבה הישנה
והמעופשת הזאת. אחרי שבע שעות התקשרו ואמרו שהניתוח עבר בהצלחה
אבל יותם לא כל כך והוא כרגע במצב קריטי. לא האמנתי למשמע
אוזניי, אני שכבתי בחרא בשביל החרא הקטן הזה והוא אפילו לא
מסוגל לשכב בניתוח כמו שצריך, באמת שהייתי צריך לרוץ לדירה...