מגיעה לי כוסית של וויסקי אחרי יום כזה. אין ספק. מי היה מאמין
בכלל. דקות של תהילה קיבלתי. תודה באמת. אתמול בערב קראו לנו -
כמה שוטרי מחלק תנועה שחולמים בסתר על רגע אחד של גבורה, רגע
אחד שיחזיר לנו את הכבוד לחיים - וסיפרו שלופליאנסקי חזר מהעיר
הגדולה. התפוח האדום? ככה קוראים לה? למד משהו מהאמריקאים
והחליט לעשות מבצע אכיפה על עושי הקקי ההולכים על ארבע ובעיקר
על בעליהם. פעם אהבתי כלבים. אחרי היום אני לא יכול יותר לראות
אותם. כל היום רדפתי אחרי קקי.
שמעון אסף אותי בבוקר בשלוש ורבע. שלא נפספס אף כלב מחורבן.
באמצע נובמבר קר וגשום. גם כן, שלושה ימי גשם בדיוק עכשיו.
שילך לעזאזל הדוס הזה. עושה פה ניו-יורק, האפס הזה. לא עשה
צבא, אבל שולח אותי לאסוף את החרא. גם שמעון רטן. הוא היה
צנחן. צהוב. עכשיו הוא מחפש חרא ואת הבעלים של החרא. נסענו
לשתות קפה. בקושי פתחנו את העיניים ובעצם, לא היה בשביל מה.
אתמול קיבלנו תדרוך, קשוח ורציני. כולנו, כל סיירת החרא,
נקרענו מצחוק. "שקט", הפטיר הפקד בפנים נפוחות ואדומות. "אתם
שוטרים. תכבדו את עצמכם". כבוד... כן. ממש.
עכשיו אני לא רוצה לצאת שוב מהבית, אף פעם. בטח לא ללבוש מדי
משטרה שוב. מזל שיש ג'יימסון. וויסקי טוב לאנשים טובים. הוא לא
ראה אותי בחדשות היום. הוא לא יודע שחיכיתי להזדמנות כזאת מאז
שהתגייסתי למשטרה. לא ידעתי שאני אגמור בתנועה. בטח לא ידעתי
שאני אקנוס פושעי קקי. אתמול, אחרי שחזרתי מתדריך החירום,
סיגלית אמרה לי שהיא צריכה לבד. שתלך לעזאזל הכלבה. אני לא
צריך אותה בכלל. היא בטח צחקה עליי כשהיא ראתה את החדשות היום.
היא תמיד רואה ערוץ עשר. משחקת אותה היי קלאס.
דוד הנהג של היחידה הוריד אותנו בפארק שאליו צוותנו וחייך
בהתמוגגות, עם פה חסר שיניים קדמיות. הוא לא היה צריך להוסיף
מילה. רציתי לתת לו אגרוף ולהוריד את השיניים שעוד נשארו רק על
החיוך הזה. ובכל זאת הוא הוסיף. "חכו רגע ילדים, למשחק בקקי
צריך שקי קקי." חשבתי שהוא צוחק. אבל הוא היה רציני. נדרשנו
לחלק ערכות איסוף, בשם דבילי כל כך לעוברים ושבים. גם לאלו
שנתנו להם דוחות. שמעון ירד מהרכב בעיניים שפופות. לא רוצה
להסתכל ליום הזה בעיניים. אני גררתי את עצמי אחריו. הרגשתי כמו
דיילת. השיא הראשון של היום היה כשאימא של סיגלית עברה שם. מזל
שאין לה כלב. תפסה אותי מתצפת על כלבים. איתה גמרתי.
בועט את הנעליים לכל הרוחות. עם הוויסקי ביד נופל על המיטה.
כמה טיפות וויסקי מר מתיזות על הפנים. טעים. מזל שיש עוד בקבוק
מלא. אולי אצטרך עוד אחד לפני שאצליח החוצה. כשעצרנו את המחרבן
החמישי או השישי, לכולם נתנו קנסות, קרא לי בקשר הפקח האחראי
על מבצע קקי ואמר שיש צוות של ערוץ עשר בדרך אלינו. אני ושמעון
זה הדבר הכי טוב שהיה להם. רציתי להתנגד. באמת. אבל קפאתי. לא
הצלחתי להגיד כלום. שמעון שמע והודיע חזרה במכשיר שלו, שהוא לא
מדבר, אין מצב.
מזל שנגמר כבר היום הזה. כוס וויסקי שנייה. אולי שלישית? יושב
על המיטה בחושך ומנסה לשחזר את דקות הבושה של חיי. הגיעה לשם
כתבת כוסית. לא זוכר איך קוראים לה. אבל איפה סיגלית ואיפה
היא. נהייתי ילד טוב של אמא. לא הצלחתי להפסיק לחייך אליה.
איזה אפס אני. כל מה שביקשה עשיתי. ביקשה לראות היתקלות, עאלק,
לא רציתי לצאת שוטר מניאק בטלוויזיה. הזהרתי את הבחור. סטודנט
צעיר ומסטול, ונתתי לו אזהרה. איום שבפעם הבאה - קנס. הוא לא
קטע לי את רגעי השיא ששודרו בחדשות ערוץ עשר. הוא שאל כמה.
שותפי נחלץ לעזרתי והפטיר "430 שקל. גבוה". אחרי כל האפסות הזו
שלי עוד נאלצתי לתת לו במתנה ערכת שקי קקי. וויסקי שלישי.