"עשינו עסק", אמרתי לחברי הטוב מייקי ולחצתי את ידו.
מייקי חייך בחמדנות.
אני אסביר:
מייקי ואני חברים טובים עוד מילדות.
כיום אנו בני 18. בדיוק סיימנו ללמוד בתיכון, בהצטיינות אם
יורשה לי לומר. וכשאני אומר טקס סיום אני מתכוון לכל העסק.
מצלמות, הורים, זריקת כובעים לשמיים, אמהות בוכות...
אז מייקי, חברי הטוב, בא אליי בסוף הטקס, והציע לי התערבות,
דבר שדי מאפיין את מייקי, אהבתו להתערבויות.
"אז ככה," פנה אליי.
"אני ואתה עומדים להתחיל את חיינו בעולם האמיתי, במרדף הזה אחר
הצלחה,
כל מה שהאימהות שלנו תמיד הזהירו אותנו מפניו. בוא נראה להם
שאנחנו יכולים. הראשון מביננו שיעשה מיליון, מזמין את חברו
הטוב למסיבת חוף סוערת בריו. מה אתה אומר?"
"רגע רגע, עצור", אמרתי לו, "זה נשמע כמו התערבות סוערת..."
"אכן, כן", ענה לי.
"אז בעצם, לפי מה שאתה אומר, ה'מנצח' כביכול של ההתערבות הוא
בעצם המפסיד, כי הוא זה שמזמין את השני לריו וכל זה."
"למי אכפת?" ענה לי מייקי בחוסר עניין. מייקי תמיד לא התעניין
במה שיש לאחרים לומר.
"ג'ים, הקטע הוא שאם הוזמנת לריו אתה אפס. בושה להוריך! לא
הצלחת להשיג מיליון אחד מסכן לפני חברך האפס, וזה כולל את
שנינו! נו, מה אתה אומר??"
"כמובן שלא. החיים האמיתיים זה אולי מרדף אחד גדול, אבל בהחלט
שאני לא הולך לנהל מין 'תחרות' סתמית איתך, מייקי!"
מייקי לא הגיב. הוא פשוט עמד שם ובהה בי.
כעבור דקה, שתיים, כבר ידעתי מה אני הולך להגיד...

אחרי הטקס הרגשתי רע. רע שהסכמתי למייקי. הרגשתי רע שנפלתי שוב
לעוד אחת מהשטויות שלו.
ועכשיו, אני לא יכול לחזור בי.
הגעתי הביתה, אמי כבר היתה שם וחכתה לי, וידעתי. ידעתי שמייקי
כבר מתחיל את תכניותיו להשיג מיליון. ידעתי שאין שום סיכוי
שאני אשיג מיליון בזמן הקרוב. אני אצטרך ללכת לקולג' ואין לי
כסף.
מייקי בטח יוותר על הקולג'. זה פשוט הבן אדם שהוא. אני אצטרך
להיות במסגרת מלגה. עלוב שכמוני. למה הסכמתי לו?
אמי מרוששת, חובות שאבי השאיר מאחור...
עבדתי בהכל.
הייתי דוור, מוכר גלידה, מנקה וכל מה שהצלחתי 'לגרד'. זה מה
שעשיתי כשסיימתי תיכון.
"מעניין מה מייקי עושה ברגע זה", חשבתי לעצמי.
חודשיים אחר כך אמי נפטרה. התקף לב. היא היתה כל כך צעירה.
42.
מכרתי את ביתנו וכיסיתי את החובות.
עברתי לגור בדירה קטנה מאוד, כשסוף סוף וויתרתי על הקולג'
בעצמי ומצאתי עבודה בתור שומר בבנק.
כל זה היה שנתיים אחרי שכבר סיימנו תיכון. שנתיים ניסיתי
להתקבל לקולג' אבל הציונים שלי לא הצדיקו מלגה. לא הוכחתי
שמגיע לי. ניסיתי, אבל זה לא היה מספיק טוב.
אז הגעתי לעבודה הזאת.
בערך באותה תקופה קיבלתי את מכתבי הראשון ממייקי.
"הכל טוב בחצי העיגול השני", כך רשם, "אני כבר מטפל ב-12
מקרים! אנשים עומדים אצלי בתור, אומרים שמייקי הוא העורך דין
הכי משכנע שקיים כאן באירופה!"
מייקי סיים את מכתבו בשאלה, "ומה איתך?"

"אני?" צחקקתי לעצמי בזמן שכתבתי מכתבי הראשון למייקי.
"המצב רע, מייקי. אמי מתה לפני כמה חודשים. התקף לב."
סיפרתי למייקי שמכרתי את ביתנו, סיפרתי לו על ביתי החדש, על
השומר הזקן, אליסטר, שהציבו לשמור איתי בבנק.
כעבור כמה זמן קיבלתי עוד מכתב ממייקי. הוא ניסה לנחם אותי.
אמר לי שיהיה יותר טוב. אמר לי שלא משנה מה, גם אם הוא ינצח
בהתערבות - זה לא ישנה כלום. הוא עדיין חושב עליי הרבה ואנחנו
עדיין חברים הכי טובים. שום דבר לא ישנה את זה. לעולם.
כשקראתי שורות אלה הבנתי כמה מייקי השתנה מאז סיום התיכון. הוא
נהיה רציני, מכובד, יש אנשים תחתיו. בתיכון, אני הייתי זה
שהמורים אהבו, זה שקיבל ציונים טובים. זה שהיה אחראי יותר,
משקיע יותר, חכם יותר. הפעם, היה זה תורו של מייקי להיות
מלמעלה.
כנראה שהם טעו, אלה שאמרו שמי שמצליח בלימודים מצליח גם
בחיים.
מייקי היה ההפך. הוא לא השקיע, המורים כעסו עליו תמיד...
אני הצלחתי בלימודים, מייקי הצליח בחיים.
מה עדיף?

לקח לי שנה שלמה להתגבר על מות אמי.
החלתי להתקרב יותר ויותר לאליסטר הזקן והחכם. הוא עבר בבנק
שנים לפניי.
הוא ידע, אם רצה, לפרוץ את הקוד של הכספת הגדולה של הבנק. זו
שמוסתרת מאחורי הרבה פרחים, כדי להסתיר את עצם העובדה שיש שם
כספת. כספת שיש בה מיליונים...
והוא סיפר לי. וכשסיפר זאת, היה נדמה לי שהוא קרץ.
"אני לא יודע מה אתה רוצה שאני אעשה עם המידע הזה, אליסטר."
אמרתי לו.
"לא משנה מה, לעולם שלא תעיז לשדוד פה, בחור צעיר. אני נמצא פה
יותר מדי זמן..."
"בסדר", תמיד הייתי אומר לו, למרות התשוקה האדירה שהיתה לי
לצרות.
כל יום הייתי בא ורואה את הכספת המוחבאת.
כל כך רציתי רק לפתוח אותה, פעם אחת, לראות כמה יש...
אבל הבטחתי לאליסטר. ואני לא טיפוס שלא מקיים הבטחות.
הרצון שלי לפתוח את הכספת התעצם עם המכתב הבא שמייקי שלח לי, 5
שנים אחרי שסיימנו תיכון.
"75 אלף שמורים אצלי בחיסכון כבר! מה איתך, ידידי הטוב? מה
מצבך? עדיין בבנק שמה? מקווה שיהיה לך טוב.
אני מאוהב, ג'ים.
שמה אמנדה. בת 25. חבל לי שאתה לא רואה אותה. עיניים כחולות,
שיער בהיר, נמוכה אבל מדהימה.
היא שואפת להיות טובה בהכל, יותר מכולם.
היא רוצה להיות באו"ם, לעשות דברים שבאמת קובעים משהו, היא
רוצה לשנות, ואני אוהבת אותה.
מצטער שאני לא כותב יותר.
אני מבין שאתה לא יכול לכתוב כי הבול יקר.
סתם, אני צוחק.
אני יודע שהאמת היא שאתה לא יכול לכתוב לי כי אני משנה כתובת
כל הזמן. זה מתוקף העבודה, אתה יודע... אבל בקרוב יש סיכוי
שאני מטפל במשהו בשיקאגו, אז אני אבוא לבקר. תכתוב לי איפה אתה
בדיוק, טוב?"
תמיד חשבתי שכל הקטע של המכתבים טיפשי, ומייקי פשוט היה יכול
להתקשר, זה עדיף מאשר מכתב פעם בשנתיים וחצי, אבל מייקי תמיד
אמר שזה נשי מדי, לפטפט בטלפון כמו 2 נשים.
כתבתי לו חזרה שאני לא פנאטי כמוהו, ושלא ספרתי את הכסף שלי.
אבל במציאות, לא היה לי שום 75 אלף ושום דבר. בקושי חצי מזה.

אני לא מבין למה כל כך חשובה לי ההתערבות הטיפשית הזו? חשבתי
לעצמי יום בהיר אחד. היה זה כבר 6 שנים אחרי סיום התיכון. הרי
אם מייקי ינצח, הוא יזמין אותי לריו על חשבונו. אני פשוט אבוא
לשם. הוא ישלם לי על האוכל, על הכל.
כל מה שאני צריך זה להיות שם. מייקי כבר ידאג לשאר. אז למה אני
כל כך חושש ממה שיקרה?
שאני אבוא לשם, אפגוש את מייקי, אחרי שלא התראינו מאז היום
האחרון של התיכון, והכל יהיה טוב יותר.
אבל מה שמאוחר יותר התגלה לי זה שגם אז, כשמייקי לא היה כל כך
מצליח וכל כך עובד מסור ואיש רומנטי ועמוק שהוא, גם אז הוא אמר
דברים נכונים. דברים שנשארו איתי 6 שנים אחרי סוף התיכון.
החשש של האימהות שלנו שניכשל. החשש שלנו להיכשל בחיים.
הייתכן שדבריו של מייקי לא היו רק כדי לצחוק עליי? הייתכן
שמייקי צדק? שאני באמת אפס בעולם האמיתי? העולם שהאימהות שלנו
תמיד חששו שנגיע אליו, ועכשיו לחשש של אמי יש בסיס כי אני באמת
נכשלתי.
מייקי צדק.

ארבע שנים אחרי שהתחלתי לעבוד בבנק והציבו אותי עם אליסטר, הוא
מת.
זמנו הגיע. הוא עבד עד יומו האחרון. למרות שהשמירה בבנק לא
היתה מרוויחה, וכבר מזמן יכל לצאת לפנסיה, הוא נשאר נאמן לשם
והמשיך לעבוד. אני לא יודע אם מתוך הנאה. אולי הוא הרגיש חובה
לבנק הזה.
אליסטר היה רווק. לעולם לא היתה לו אישה. לא ילדים. אף אחד
שיבכה עליו בלוויה שלו, ביום בו הוא נפרד מהעולם. רק אני הייתי
שם. אני והאיש הלובש שחור. אני הייתי היחידי שראה את אליסטר
הזקן נקבר. הייתי חברו היחיד.
יום אחרי כן, לא יכלתי להגיע לעבודה. לא יכולתי אפילו לשאת את
המחשבה של לבוא לשם ושאליסטר לא יהיה. ידעתי שנקשרתי לזקן. הוא
היה השותף שלי.
הרגשתי ממש רע.
סיפרתי את כל זה למייקי.
מייקי לא ידע מה לרשום במכתבו. ידעתי זאת כי אני היחידי שמכיר
את מייקי באמת, את המייקי שהיה.
ידעתי שהניסוח של המכתב שלו, המילים שבהן בחר להשתמש, לא היו
מילים שהיה אומר בדרך כלל.
אלא מילים שהוא חשב טוב טוב עליהן לפני שרשם.
אולי בגלל זה הוא עורך דין טוב. בגלל שהוא אומר כל מה שיש לו
לומר.
"מצטער בשבילך... אתה תהיה בסדר?
אני לא רוצה להוסיף לעצב וצער שלך, אבל בגלל שאני כותב כרגע
מכתב לך, אני מרגיש שאני צריך לומר לך הכל. היה משפט רציני
לפני חצי שנה. קיבלתי עליו חצי מיליון. חצי מזה הוצאתי. חצי
מזה, שזה רבע מיליון, התווסף לחיסכון שלי."
וברגע שתהיתי על מה למייקי יש לבזבז רבע מיליון דולר, הוא כבר
ענה לי על זה בהמשך מכתבו.
"החתונה היתה מדהימה", סיים מייקי את מכתבו. "חבל שלא היית
פה..."
שלחתי למייקי את ברכותיי.
שלחתי לו מתנה צנועה.
6 שנים אחרי התיכון ומייקי כבר נשוי. מי מבינינו באמת כישלון?

השנים עברו והחליפו לי שומר כל כך הרבה פעמים שהפסקתי לספור.
למייקי כבר יש ילדים. תאומים. בן ובת. הוא שלח לי תמונה שלהם
פעם. מנדי ורג'י. חמודים דווקא, בטח דומים לאמא...
אני כבר בן 27.
9 שנים כמעט מאז סוף התיכון ואני עדיין במצב הירוד הזה.
אין לי כסף בחיסכון כי לא התחלתי לחסוך. אני חייב גם לחיות על
משהו, לא?
ובתקופה זו בחיי, הגיעה נקודת האור.
שמה היה רונה. השומרת החדשה שהציבו איתי בשמירה.
היא היתה גבוהה מאוד, יותר ממני. היה לה שיער אדום ומן פירסינג
בשפה, בצד. עיניה היו כלהבה.
היא נראתה עדינה, אבל שמרה על מבט קשוח תמידי.
חצי שנה שמרנו יחד בלי להוציא מילה.
פשוט היינו שם. רונה אף פעם לא דיברה הרבה, שלא כמו אליסטר...
היא תמיד היתה באה, באותה שעה, אומרת שלום וביי, ולא יותר מזה.
היא אפילו לא הסתכלה עליי אף פעם. אף פעם לא קלטתי את עיניה
במקביל לעיניי. ככה זה היה חצי שנה.
בלי לומר מילה.
ואז זה קרה. היא התחילה לשוחח איתי. היא נראתה מתעניינת בכספת
בצורה מחשידה במקצת.
במה שיש בפנים... סיפרתי לה הכל. משום מה הרגשתי שאני יכול
לסמוך עליה, לספר לה על כל מה שקורה בחיי ושהיא לא תעשה כלום.
רק תקשיב ואולי תנסה לעזור.
איתה הרגשתי שאני פשוט יכול לשפוך את הלב, וכך עשיתי.
סיפרתי לה על מייקי וההתערבות הסוערת, סיפרתי לה על אמא שלי
והאכזבה, וגם סיפרתי לה על אליסטר, ובטעות נפלט לי שהוא סיפר
לי את הקוד לכספת הגדולה.
רונה פלטה מן זעקה חלשה ומוזרה. היה נדמה לי שזה דבר שהיא בנתה
עליו כבר הרבה זמן.
אבל שהיא לא תחלוב את זה ממני.
אולי גם היא מרגישה שהיא יכולה לספר לי הכל ושאני לא אעשה לה
כלום.

אז פשוט המשכנו. באנו יום יום ודיברנו בשמירה, כי למען האמת,
מי באמת שומר?
וככה עברה עוד שנה. כמעט 11 שנים מאז שסיימתי את התיכון
בהצטיינות.
מייקי שלח לי עוד מכתב.
"זו הרגשה איומה להתגרש. רק להחליט את ההחלטה זה קשה. היא לקחה
לי הכל. היא לקחה את הבית שקנינו, ויש לה משמורת על הילדים,
אני בקושי רואה אותם. אני לא מבין מה השתבש... אתה הדבר היחיד
שיש לי, ג'ים,  ולא התראינו כל כך הרבה זמן..."
כתבתי למייקי מכתב תנחומים ארוך מן הרגיל.
משהו אמר לי שהוא אפילו לא יקרא הכל. מייקי אף פעם לא העמיק
בדברים שכתבתי. למרות זאת, כשקראתי את המכתב של מייקי המסכן
הרגשתי צביטה בלב. היה מצב שהוא יפתח את קופת החיסכון שלו,
שמכילה יותר מחצי מיליון דולר. הרי הוא צריך לקנות בית איפה
שלא יהיה. מעניין מה הוא יעשה...
אני בטח אדע מתישהו.
רונה באה אליי, כמעט שנתיים אחרי שהכרנו, פעם ראשונה הביתה.
פתחתי את הדלת והייתי מופתע לראות את האישה המתוקה. הזמנתי
אותה להיכנס.
כל הביקור שלה הרגשתי מוזר. הרגשתי מוזר כי היא העלתה הרבה את
נושא הכספת.
זה היה מחשיד ביותר.
וכשהיא הלכה, היא סיימה את ביקורה במילים, "באמת כספת
מעניינת... חשבת פעם על לשדוד?"
וכשאמרה זאת, היא פנתה ללכת, כאילו לא מצפה לתשובה. לא הייתי
סולח לעצמי לעולם אם לא הייתי עוצר אותה. אז אחזתי בה.
נדמה לי שהיתה זו פעם ראשונה שעיניה נפגשו עם עיניי, עיניים
ירוקות בהירות שהביטו בי בתמימות.
היא חייכה. לאט לאט התקרבנו לנשיקה הבלתי נמנעת.
כמה חיכיתי לנשק את השפתיים האלו.
כמה רציתי...
נפרתי מרונה לשלום. אני אוהב אותה. אני יודע את זה.

בסוף אותה שנה ישבתי בביתי ליד הרדיו.
ולפתע שמעתי את זה.
שוד! בבנק שמייקי הוא העורך דין שלו. הוא סיפר לי שהיה משפט
קשה אז מנהל הבנק שכר אותו
לקביעות. הודהמתי לשמוע את ההמשך.
"מייקי ג'קסון, עורך דין כושל, נמצא שודד את הבנק שהוא עצמו
עובד בו. השוטרים לא הצליחו לתפוס אותו. הוא השיג לפחות 3
מיליון דולר. ג'קסון, שפעם היה עורך דין משגשג בתחומו, איבד
הכל עקב גירושיו מאמנדה ריצ'רדס..."
ברגע זה סגרתי את הרדיו.
לידי ישבה רונה. סופרת את הכסף מהכספת של הבנק שעד לפני יום
עבדנו בו...
כשהיא עברה את המיליון עצרתי אותה. אמרתי לה שיותר מזה אני לא
צריך.

באותו לילה ישנתי טוב.
לא יודע למה. לא הייתי אמור לישון טוב. בטח מייקי לא ישן
בכלל.
ובבוקר, אחרי 12 שנים שאני ומייקי לחצנו יד, בעודי בן 30,
קניתי כרטיס טיסה אחד לריו.
נפרדתי מאהובתי הטרייה רונה בשדה תעופה. אמרתי לה שאני אוהב
אותה ושנתראה כשאחזור.
היא אמרה לי שתכתוב לי כל יום. אני אחכה למכתבים שלה...
עליתי למטוס ואחרי שעות של שינה בטיסה, הגעתי לברזיל.
השעה היתה שעת ערב.
ירדתי מהמטוס ונסעתי לבית מלון בו הזמנתי חדר. הגעתי, ושם
ראיתי מה שבדרך כלל רואים כשמגיעים לריו. מסיבות חוף סוערות,
נשים רוקדות עם חצאיות מקש, גברים עם שרירים רוקדים
במעגלים...
הכל היה שם. היה נדמה כאילו הכל כאן חסר פגמים. כולם שלמים עם
עצמם. היו שם אנשים מכל הסוגים.
התיישבתי ליד הבר וחיכיתי. חיכיתי לאיזשהו סימן. מייקי חייב
להיות פה. הוא חייב לדעת ששמעתי
את מה שהיה ברדיו. פה קבענו לפני 12 שנים. לא נורא שהוא לא
שילם על הכרטיס שלי. הרי אף אחד לא ניצח במילא, לא? אולי גם
הוא שמע על שוד בבנק שלי. אולי גם הוא יודע עליי.
הייתכן שאחרי 12 שנים אנחנו כבר לא מכירים אחד את השני מספיק
טוב? שהכימיה שהיתה לנו לא נשארה עד עכשיו, מספיק כדי לומר
לשנינו לבוא לריו כשכל סימן מופיע?
ובעודי מהרהר במחשבות ראיתי מישהו מוכר. "לא יכול להיות..."
אמרתי לעצמי.
"מייקי?" פניתי לאיש שנראה מוכר.
מייקי לא אמר כלום. הוא אפילו לא חייך.
הוא פשוט חיבק אותי. בלי לומר מילה.
גם אני לא אמרתי כלום. פשוט חיבקתי אותו. מה יכולתי להגיד?
אני לא יודע בכלל איך הגעתי למצב הזה, שאני מחבק את חברי הטוב
מייקי בריו דה ז'נרו אחרי שלא ראיתי אותו 12 שנים. בטוח
השתנינו מאז שהסתיים התיכון. אנחנו כבר לא אותם אנשים.
פשוט לא יכולנו לדבר.
אז למה בכינו, בכינו, בכינו כשהתחבקנו??