הוא התיישב לכתוב. מזיע. כבר הרבה זמן רצה לכתוב ולא היה לו על
מה. מנגב את מצחו, מעיף מבט בשעון וחושב. מה עכשיו? החלק הקשה
היה להתיישב, עברתי את זה. נו, זה אמור להגיע. "היא הלכה
ועכשיו עם אחר, ואני ישן עם אחרת, אבל שנינו יודעים שהיא
תמיד...", מחק. כמה בנאלי, לכתוב על אהבה, היש נושא יותר שחוק?
היש מילה שלא נאמרה? כל אחד חושב שמעניין אחרים לשמוע מה עבר
עליו ועם מי. נו באמת, לדעת מה אני אוכל מחר בבוקר ואם בכלל,
יותר מאשר מי תאהב/יאהב אותי ואיך. בחיי, לאן הגענו. השעון,
המחוג עומד, לא זז. בעצם, הוא זז אבל... הזיעה ניגרה ולא
הפסיקה. הרגע חזר מריצה, כל יום היה חושב 'הנה אני יוצא לרוץ,
הנה זה בא. חייבים לשמור על כושר' אבל בינו לבין עצמו ידע
שאולי 10 פעמים בשנה היה רץ. תמיד היה רץ נגד כיוון התנועה,
המכוניות שבאות מולו מאירות בפניו, הוא אינו רואה את הנהגים
וחושב שהם בודאי מקנאים בו. אולי מעריצים אותו. יודע שבינם
לבין עצמם הם חושבים 'חייבים לרוץ, לשמור על כושר' וידע שעד
הרמזור הראשון הם ישכחו את פניו. "אני חושב משמע אני קיים. האם
זה עובד הפוך? האם, מרוב עבודה ולימודים כבר אין לי זמן לחשוב,
האם אני לא קיים? האם אני בעצם בורג כ"כ קטן במערכת חסר כל..."
שוב מחק. פילוסופיה בשקל. מי אתה שתכתוב על פילוסופיה. מי. מה
כבר עשית בחייך, מה קראת מה שמעת, עם מי דיברת. הסתכל על מדף
הספרים (הישנים) מאחוריו. אוסף מכובד, אורח שהיה מגיע לביתו
היה ודאי חושב לעצמו "אדם מעניין, יש על מה לדבר עימו" אולם
בינו לבין עצמו (שוב) ידע שקרא את חלקם המועט, וגם כשהתיישב
לקרוא חדל היה מלהתעניין בכתוב ועבר לקופסה. אה, הקופסה. הקסם
של המילניום החדש. במשך 50 שנה התאמנו והבאנו את הדבר לידי
שלמות, כמעט שאין נושא שלא משודר ולא מוצג, לא שיר, סיפור,
ריקוד ופיסת מידע שלא קיבלה את 15 דקות התהילה שלה ועכשיו מה?
ממחזרים? ברור, אין חדש תחת השמש (כמה הצטער שלא הוא חשב על זה
קודם, אולם.. גם קהלת, בעצם, לא חידש כשאמר זאת, לא?). הצליח
להקים את גופו הכבד מן הכיסא עליו ישב, הסתובב בביתו וחיפש
נושאים לכתיבה. לא ייתכן, לא ייתכן שאין לו מה להגיד באף נושא.
הדבר היחיד אותו הוא עושה בצורה מושלמת היא להעביר ביקורת,
אולי יעשה את זה. לא, כולם עושים את זה הרבה יותר טוב. על כל
פעול ביקום יש לפחות חמישה מבקרים (אחד בכל ערוץ חדשות ואחד
בכל עיתון זול) ובעצם.. בשביל מה? התכופף לעבר מדף התקליטים
(הישנים) וחיפש. לא היה לו רעיון מוגדר לאיזו מנגינה חיפש
(שוב) ורק רצה לראות. הוא התגאה באוסף התקליטים, באמת. שלף אחד
ישן, נשף את האבק מעליו והרים את מכסה הפטפון. החדר התמלא
צלילים ישנים ושרוטים, אולי זה יביא לו את המוזה. מוזה, נו,
עוד פיקציה של העולם הישן. מי זאת המוזה הזאת? מהיכן היא שואבת
את רעיונות השירה שלה? פעם חשב לברוח מהכול, להתנתק. לנסוע
למקום רחוק, רחוק מכל ציוויליזציה ורק לשבת ולכתוב. עכשיו הוא
יודע שהיה חוזר אחרי שעה. על מה יש לו לכתוב? מה הוא כבר הספיק
בחייו? אם היה מחפש את עצמו היה הולך לאיבוד ולא חוזר. דור שלם
מחפש משמעות, מחפש כיוון, מחפש תובנה, מחפש כסף, מחפש אהבה
(?), מחפש לדבר. רק לדבר, זה מה שאנחנו רוצים. מדברים בתקשורת,
מדברים בבתי קפה, מדברים ברשת. כן, הרשת, הוא הרהר. איך כל דבר
חיובי מדגיש דווקא את השלילי? ואיך השלילי מדגיש בעיקר את
השלילי יותר? רק עכשיו הוא שם לב שהחלון סגור ופתח אותו. הביט
החוצה לעבר הלילה, ראה את האור אצל השכנים מעבר לכביש ותהה.
נו, במקום לתהות אולי תכתוב? הוא נזכר בבחורה שראה בכיתה היום.
רזה, שיער שחור, נמשים על האף, כמו שהוא אוהב. החליף איתה מילה
בעבר, אבל הביטחון העצמי הנמוך לא אפשר לו לעשות צעד מעבר לזה.
כבר כחצי שנה שהוא בקשר (ביקש לא להיכנס לזה) וידע שגם הבחורה
מחזיקה, הידידות פסה מן העולם. הוא וויתר, תמיד הוא מוותר, הכי
קל. "איך פוגשים מישהי למטרת ידידות? האם זה אפשרי? אולי זה
קורה מעצמו?" מחק בעצבים. מה קרה? לאן הגעתי (שוב)? מה אני
רוצה, למה תמיד רע לי? רע לי עם עצמי, רע עם החברה, רע עם
המשפחה, רע עם החברים, רע בלימודים ובעיקר רע בעבודה. נזכר
בעבודה ובמשמרת של מחר. לא... אולי... לא. חבל, אין מה לעשות.
חיים בשביל לעבוד ועובדים בשביל לחיות (המקוריות, חשב לעצמו).
ומה באמצע? תרבות הפנאי שהולכת ותופסת מקום מרכזי. אם בעבר
הפנאי היה חלק קטן בחיי היום יום, כרגע ניתן לומר בוודאות
שהעבודה היא חלק קטנטן ואף מתמזגת עם תרבות הפנאי. כמו כדור
שלג שמתחיל באבן קטנטנה בקצה ההר, כך התחילה תרבות הפנאי
(ואולי "תרבות הפנאי", לא משנה) מקטן, וברגע שהפכה נגישה לכל
שכבות החברה ובכל מחיר התחילה "תרבות הלוואי" - "הלוואי והייתי
חלק מתרבות הפנאי" הנפוצה כ"כ בחברה שלנו. ויש גם את תרבות
הלוואי השנייה. אותה תרבות שהיא תוצר הלוואי של הקופסה (בואו
נודה- היא, היא תרבות הפנאי שלנו), והפרסים. כן, הפרסים. בעבר
בשביל להשיג פרס היית צריך לעבוד קשה ולהרוויח אותו, ולא ודאי
שהייתי מקבל אותו בחייך. היום צריך בעיקר  להיות יפים ולהיות.
"אני בקופסה, משמע אני קיים. מי צריך לחשוב בימינו? מי צריך
כישרון, ידע, אומנות ואומנות? העיקר זה הרגע והעיקר זה להגיע
לכל בית במדינה והעיקר זה לבזבז את הילדות ולבזבז את תום
הנעורים שלא יחזור. כי הכי חשוב זה עכשיו והכי חשוב זה הרגע.
המחר לא חשוב ואולי לא יגיע. נשרוף את הגשר כשנגיע אליו ולא
משנה מי עומד עליו". הוא לא מחק. המום היה מעצמו ומן המילים
שהצליח להוציא מראשו. שוב, הוא לא היה מקורי אבל, לפחות יש לו
מה להגיד והוא אמר את זה. השער נפתח ורעיונות החלו לצאת, והוא
נטל גיליון חלק וכתב.