מערכה ראשונה
"ראית את בתו של מר. אייזנברג, היא משהו מיוחדת",
"על מה אתה מדבר דני?, אין לי סיכוי לצאת איתה, היא הבת של
האדם הכי עשיר בישוב, וחוץ מזה היא דוסית. למה נראה לך שהיא
תביט לעברי בכלל?", הפציר בו עקיבא. "היא גם צעירה ממני בכמה
שנים טובות. למה שתרצה עובד חממות זקן? בטח יש לה המון הצעות
שידוכין שצצות אחריה מדי יום. דני עזוב... תדאג לעצמך לפני
שאתה דואג לי "
"עקיבא!, אתה חייב להתחיל לבטוח בעצמך. איפה
הביטחון העצמי שלך? ממש השתנית מאז שהיינו צעירים. היית כל כך
כריזמטי. הבנות בסניף העריצו אותך. היית רווק מבוקש. אני מבין
שהחיים בצבא ובכלל הקשו על חייך. אתה חייב להחזיר את החיים שלך
למסלול. קח את עצמך בידיים, עקיבא. הרב קוק כבר אמר, "אם אתה
מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן", "דני, תעזוב אותי עם כל
הקשקוש שלך ושל הרב קוק, פנאט, לא מציאותי! נמאס לי מכל
הסיסמאות המטומטמות של 'גדולי ישראל'. שיחזרו לספר תורה שלהם
וישאירו את אלו שעובדים, בשקט. כל שני וחמישי מבלבלים לאנשים
את המוח על איסור זה ואיסור זה. טוב, הכל אסור, ואני לא בעסק
שלכם."
עקיבא חזר לחממה שלו, לשתילים שלו, ולזיעת הכפיים
שאליו התמסר שנים כה רבות. בחוץ הייתה שמש בהירה, ניחוח אביב,
וקשת בעלת גוונים רבות. הדשא היה רטוב מטל הלילה וילדים קטנים
שיחקו במגרש המשחקים, מול החממה בה עבד. עקיבא היה מסור
לעבודתו. בין טיפול בשתילים ובין עזרה ללקוח שחיפש שתיל לאירוע
משמח, התפנה לכתיבת גלוית ברכה לזקנה אחת, שכנתו. לעקיבא הייתה
שכנה אחת, שמה מרלין. מרלין עלתה לארץ מארצות הברית לפני כשתים
עשרה שנים, אולם, עד היום היא לא יודעת מילה אחת בעברית.
למרלין יש טרגדיה משפחתית. בעלה וילדיה נספו בתאונת דרכים
קטלנית בעת טיול משפחתי בהוואי. מרלין, שנשארה ללא קרובי
משפחה, עלתה לארץ. אם אין לה אינטימיות משפחתית, אולי תמצא קצת
אחווה בארץ הקודש, מדינת היהודים, אחיה לדם. מרלין טעתה.
בגדול. החיים היו קשים מדי עבור האישה בשנות ה-50 לחייה, ובתור
מורה לאנגלית לא מצאה עבודה. למזלה, לאחר שמרכז הקליטה, העזיב
אותה בלשון נקייה, קלט אותה ישוב שרבים מתושביו יוצאי צפון
אמריקה. ליתר דיוק, ניו יורק. עד כמה שזה נשמע נורא, יש מקום
כזה בארץ. היום הוא יום הולדתה ה-62 של מרלין, ואיזה פלא,
עקיבא יחגוג איתה יום הולדת, זה השנה השלישית ברציפות. הוא
היחיד שזוכר את יום הולדתה. בין היתר הוא היחיד שמתעניין
בקשישה. הקשישה אוהבת את עקיבא כאילו היה בנה. אין לה מה לתת
לו, חוץ מחיבוק של אם אלמנה, ששכלה את ילדיה. כל פעם שהיא
מסתכלת בפניו הרכות של עקיבא, היא נזכרת בבנה, ג'ואי. אילו היה
חי, היה בגילו של עקיבא. שלושים ושתיים. שתים-עשרה שנים עברו
מאז שראתה אותו. בהתחלה, הייתה מסתגרת בחדרה לאחר שעקיבא נפרד
לשלום מהביקור השבועי, ופורצת בבכי מר. אולם, בשנה האחרונה,
עקיבא ממש לקח את תפקיד בנה. הבוקר ביקרה אותה בחורה חיננית,
שטנית קטנה, עם עיניים כחולות. היא לא ראתה אותה במשך זמן רב.
"איפה היית מירב? למה לא ביקרת אותי?", מירב כלה נבוכה, לא
ידעה איך לקבור את עצמה. היא לא רצתה להעליב שום יצור בעולם,
במיוחד לא הזקנה החביבה. "בשנתיים האחרונות, הייתי עסוקה יום
יום בלימוד ילדים, רחוק מאוד מהישוב. לא היה לי זמן לנשום.
כשחזרתי הביתה, הייתי קופצת למטה, מרוב עייפות. אני מקווה
שעכשיו יהיה לי זמן לבקר אותך." אמרה בחיוך נבוך. "היום הוא
יום הולדתי. אולי תישארי איתי קצת. כבר הרבה זמן לא ביקרו
אותי. מדי שבוע בא בחור חמוד ושוהה עמי מספר שעות. הוא עוזר לי
קצת בסידור הבית, עושה לי קניות והעיקר, הוא מקדיש לי זמן. שמו
עקיבא. בחור חמוד, אילו היה הולך ללמוד באוניברסיטה או בישיבה
היה יוצא ממנו משהו גדול! איזה שכל יש לו!" כמובן שאת כל זה
היא מלמלה באנגלית. מירב הבינה אותה בערך. עקיבא הופיע לפתע
בדלת. עם גלויה ופרחים. כשפתחה הזקנה את הדלת, הכלב של הזקנה
קפץ על עקיבא. עקיבא ליטף את הכלב כמו שאם מלטפת את בנה הפעוט.
לפתע אורו עיניו, בתו של מר. אייזנברג, מירב, ישבה על הספה
הבלויה.עקיבא לא ידע את שמה, הוא מעולם לא תיאר שיפגוש את
מירב. מעולם. זה לא היה ריאלי. מרלין חיבקה את עקיבא בחוזקה."
עקיבא חמוד שלי. לא שכחת את יום ההולדת שלי. תודה רבה! תודה
רבה, מותק!" שמחה הזקנה. הזקנה הסתכלה על מירב ולפתע עלה בראשה
רעיון. "עקיבא תכיר את מירב, בתו של מר. אייזנברג. היא סיימה
שירות של המדינה בבית ספר. עכשיו היא חזרה לישוב."
עקיבא הביט במירב, ומילים לא יצאו מפיהו. היא מהממת. היא כל כך
צנועה, כל כך יפה שזה מדהים. עד היום חשב שרק הבנות שאוהבות
ללכת בלבוש מינימאלי, הן אכן מלכות היופי. אבל פתאום, זה לא
עניין את עקיבא. פתאום האופי ולא היופי, היו בראש סדר
העדפותיו. מירב, הציגה את עצמה בביטחון יוצא דופן. היא
'פלפלית' בטבעה, מלאה בשמחת חיים. עקיבא, ביישן, שלא כל כך ידע
איך לנהל שיחה עם בנות, הציג את עצמו בתור עקיבא. בן 32 עובד
בחממה של הישוב, בוגר גולני. מירב הציעה לעקיבא לצאת החוצה,
לטייל ביום יפה כל כך, וכך עשו. מדי יום, עד שעקיבא ומירב
התאהבו. אף אחד מהם לא היה מאמין שזה יקרה. אבל החיים חזקים
יותר מכל אידיאולוגיה ומכל רקע חיים קודם.
ביום דומה ליום שבו נפגשו מירב ועקיבא, יצאו ה'זוג' לטייל בגן
של היישוב. מירב הביטה בפניו של עקיבא ובחיוך חטוף שאלה אותו
שאלה. "עקיבא אתה אוהב אותי?" עקיבא היה נבוך, מימיו לא שאלה
אותו בחורה, שאלה שכזו. "כן" ענה בפזיזות", עקיבא, ראיתי את
התנהגותך העדינה, את כושר המחשבה שלך. את הכריזמה שלך. לך תלמד
בישיבה, אם תלך לישיבה, אני מבטיחה להינשא לך. אז עשינו עסק?"
עקיבא שנא ללמוד תורה, ובמיוחד שנא את הרבנים, שבעיניו התנשאו
מעל הקהל ומיררו לקהל את חייהם. אבל עקיבא אהב את מירב, עד
השמיים. "עשינו עסק", צהל מרוב אושר.
מירב ידעה שאביה, הגביר יתנגד לנישואין. עקיבא הרי מזלזל
ברבנים ואינו יודע שמץ של דבר בתורה. למירב היה רעיון. היא
תינשא לעקיבא בסתר. היא תזמין את הרב מהמדרשה, בה למדה לפני
השירות הצבאי, ושני עדים, שני בחורי ישיבה שגרים בישוב. עקיבא
ומירב נישאו בסתר. הרגע המאושר בחייהם הגיע. רגע צנוע ופשוט.
עד שנודע לאביה, כי ה'בור' של הישוב זכה בבתו. בזעם נישל אותה
מנכסיו והזהיר אותה, שלא תראה את פניה בביתו בנדר. מירב שהייתה
הרוסה, הלכה עם בעלה החדש, לגור אצל... ברור... מרלין. למרלין
היה מקום בביתה ואהבה נורא את הזוג הנשוי. עקיבא יצא למלאות את
התנאי שלו בעסקה, ללכת ללמוד בישיבה בחו"ל במשך שתים עשרה
שנים. עקיבא הלך והשיג לעצמו כרטיס טיסה. בהגיעו לישיבה, חש
שלא בנוח. חלקם בעלי זקנים, חלקם בלי, חלקם בעלי מגבעות, חלקם
בלי,עם גמרות, חומשים, מתנדנדים וממלמלים 'דברי מה' בפיהם.
למזלו הגיע לישיבה שהוגדרה בתור, ישיבה 'פתוחה' לסטודנטים
חוזרים בתשובה. למרות שעקיבא לא כל כך ענה על דרישה מספר אחד,
הוא התקבל בברכה. עקיבא עמל שעות על גבי שעות, בשביל להבין דף
גמרא מסכן. הוא התעמק בשבילי היהדות. והתחיל ללקק את דבש
הלימוד. הלימוד כל כך המתיק את שפתיו ואת מחו. בכל ערב היה
עקיבא יושב על מיטתו, וחושב על מירב, מה שלומה, איך היא נראית.
איך בתם הפעוטה נראית. וכך אחרי השיחה הלילית המשותפת, שקע
עקיבא בחלומות, עד שהעיר אותו, דני(ההוא מראש הסיפור),
ה'חברותא' שלו לסדר ערב. "אתה שוב חושב על מירב?" צחק דני.
"כן" נאנח עקיבא. "אלמלא ידעתי שרצונה שאלמד תורה. הייתי שב
אליה מיד!" "עקיבא אל תדאג, עוד חודשיים וסיימת את זמנך
בישיבה. אתה כבר רב בישיבה ויש לך תלמידים רבים. אתה נחשב
ל'עילוי' בישיבה ורבים מתעניינים בדרשותיך."
עקיבא חזר לביתו, כעבור חודשיים. בהגיעו לדלת ביתו, שמע מבעד
לקיר קשיש, שמדבר עם מירב. הקול היה כל כך עדין ומוכר לרב
עקיבא, עד שהומס לבו. עד כדי כך היה המצב גרוע. כלו אכול
געגועים. לפתע שמע עקיבא את השיחה. "עד מתי תהי אלמנה בחייך?
בעלך לא יחזור, בקשי ממנו גט. את בחורה צעירה, את צריכה להמשיך
את חייך." הפציר בה הזקן. "אם עקיבא באמת אוהב אותי, אני מקווה
שיישאר בישיבה ויהיה מנהיג רוחני!" השיבה מירב. עקיבא ששמע
זאת, רצה להוכיח את אהבתו למירב. אבל עקיבא התגעגע למירב. הוא
כל כך רצה לחבק את אשתו. לנשק את שפתיה. סתם, מגע תמים. מלא
אהבה ועדינות. אבל הוא ידע, שלא כך תאהב אותו אשתו ועיקר האהבה
היא לעשות את רצון האוהב. כך למד בספר ה'תניא'. פסיכולוגיה
במיטבה. עקיבא שב לארצות הברית, לעוד שתים עשרה שנים. כעבור
שנים עשר שנים הוכרזה במדינת ישראל, כי 'מנהיגה הרוחני' של
יהדות ארצות הברית, עומד להגיע לארץ ישראל, ולהשתקע בה, עם
עשרים וארבע אלף יהודים נוספים שראו את עצמם בתור מעריציו
ותלמידיו של הרב, עקיבא דשן.
במשך השנים, מרלין נפטרה ומירב נשארה לבד. עקיבא לא ידע זאת.
מירב לא רצתה להעציב את עקיבא, שבינתיים נעשה ה'רבי', עקיבא.
מירב שמעה כי בעלה מגיע לישובה, והלכה לצאת לקראתו. בחוץ ראתה
את שכנותיה שעונדות את מיטב שמלות האופנה(כמובן הצנועות).
"מדוע את לובשת שמלה בלויה?" "איך את מתכוונת לפגוש את בעלך?
הוא אדם מכובד, ואת לא מכבדת אותו באופן פומבי? חבל שהוא התחתן
איתך?" טענו כלפיה בזלזול. אולם מירב השיבה "יודע צדיק נפש
בהמתו." עקיבא אוהב אותי בין אם אהיה יפה ובין אם לאו. ואכן
עשרים וארבע שנים עברו מאז שעקיבא נשא את מירב, והבלונד הפך
קצת לאפור, וניכרו קצת קמטים בפניה הרכות. היא עדיין הייתה
יפה, למרות גילה.
לפתע ראתה מירב כי שיירה של מכוניות שרד, נוסעות ברחוב, ואדם
בעל פנים של בעלה, עטור זקן קטן ומעוצב, יוצא מהרכב. "יודע
בהמה נפש אדונו". "זה בעלי", אמרה בלבה. השנים רק הפכו את בעלה
המזקין ליפה יותר, וודאי חכם יותר. הפנים העדינות נשארו אותם
פנים, שוחקות. עקיבא היה מוקף בשומרים. מירב לא שלטה יותר
בעצמה, היא נפלה על רגליו של בעלה, וחיבקם. אחר כך חיבקה את
בעלה. עקיבא לא זיהה אותה בהתחלה, אולם לא היה מסוגל להרפות
ממנה. השומרים סילקו אותה ממנו. זה לא נאה שתחבק רב אישה זרה
בפומבי. אולם לפתע הבחין עקיבא כי זו מירב, והזיכרון חזר
לראשו. כמו סרט נע, נזכר בתקופה שחיו ביחד. "אל תגעו בה! צעק
לעבר שומריו ולמעשה לעבר כל ההמון שהתאסף בשביל לקבלו. בזכותה
אני מה שאני היום. בזכות הבחורה המדהימה הזאת, ששמה מירב. היא
המנהיגה האמתית של יהדות ארצות הברית." השומרים, שיחררו את
האישה המבוהלת. עקיבא חיבקה חיבוק שלא נתן מימיו. "אני כל כך
התגעגעתי אלייך מירב. כמה טוב לחזור הביתה.", "כמה טוב שחזרת."
השיבה לו עם חיוך עדין.
באותו זמן שמע מר. אייזנברג כי מנהיג יהדות ארצות הברית מגיע
לבקר בארץ. הוא כבר זמן רב התגעגע לבתו ורצה להחזיר אותה לביתו
ולתמוך בה. אולם קנאותו הדתית ואופיו הקשה, מנעו זאת ממנו.
במשך השנים קרא בפנאטיות אחר דבריו של מנהיג היהדות בארצות
הברית. דבריו חלחלו פנימה בתוכו, וגרמו לעידונו. לפתע חש צורך
להשלים עם בתו. אבל בעיה אחת עמדה לנגד עיניו. צריך להפר את
הנדר, שהטיל. לכן כששמע שהרבי הגיע, ישר קבע פגישה עם מזכירתו.
הגביר נפגש עם הרבי, והגביר סיפר לו על בתו מירב שלקחה לאישה
את עקיבא, שהוא 'בטלן' ובור. הוא נדר שינשל אותה מירושתו.
לפתע שאלו עקיבא, "האם נדרת שתנשלה במידה ועקיבא בקיא בתורה?"
ודאי שלא! מספיק שהיה יודע מעט תורה, ולא הייתי מתנגד לנישואין
ובודאי לא הייתי מנשלם מרכושי בנדר." לפתע הזדהה רבי עקיבא
בפני מר. אייזנברג, בתור חתנו, עקיבא. "אני הוא עקיבא, ומכיוון
שלא על דעת שאהיה תלמיד חכם נישלת אותנו מרכושך, נדרך בטל."
מר. אייזנברג, נפל על פניו וחיבק את רבי עקיבא. בדמעות ביקש
מחילה מעקיבא, ונתן לו במתנה, חצי מרכושו." עקיבא שמח, וחזר עם
חיוך לביתה של מרלין...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.