פעם אחרונה שלי במקום הארור הזה. אין פרידה יותר מאושרת מזאת.
אבל כמו שהכרתי את אותו המקום, ידעתי שעד לשנייה האחרונה המקום
יוציא לי את המיץ.
כבר למעלה משנה וחצי אני רוצה לנסות לצאת מהמקום הזה. כשהגעתי
אליו לראשונה, אמרו לי שאני יאכל הרבה קש פה, וכבר אז רציתי
לצאת רק מהפחד של מה שמצפה לי בשלוש השנים הקרובות. לא ידעתי
כמה זה יכול להיות יותר גרוע מאשר הם תיארו את זה.
ככה החיים התקדמו להם, אני בקצבי שלי מתרגל לאותו מקום ארור
ובלתי נסבל, ניחנתי ביכולת מדהימה לסבל, שבכלל לא ידעתי
שקיימת אצלי עד שהגעתי לאותו מקום. המקום השתבח לאט לאט עם
הזמן, וכבר מצאתי אותו נסבל.
ואז בשנייה אחת, במין הפתעה גמורה, נפגעתי - ומצאתי את עצמי
מפונה מהמקום באמבולנס, אני לא מתתי, אבל כולם מאותו המקום
הפכו אותי למת. באו לבקר, נחמו ותמכו. ולאחר מכן נעלמו. אבל
בשבילי, המקום מת - ולא אני.
אני לא טמנתי ראשי בחול לאחר המקרה, והפתעתי את כולם, ולמרות
המוות הראשון שלי, ובשבילי המוות של המקום, ולמרות שלא אהבתי
את המקום, שבתי אליו, בראש מורם, אך מורכן כי לא הייתה לי
ברירה אלא לשוב אליו.
הפעם באתי במטרה להרוג את עצמי שוב בשבילם, ולא אני באמת זה
שמת - אלא המקום. הסביבה הייתה חמימה ואוהבת. והמוות הראשון
והפתאומי נעלם, פתאום נזכרו בתקופה שלפני זה, ושכחו תקופה
שלמה, שמבחינתם הייתי מת.
נאבקתי בכל כוחותיי במשך חודשיים תמימים, כדי לבצע את ההלוויה
השנייה שלי. הפעם אני הורג את עצמי במטרה לא לחזור לאותו
מקום.
הצלחתי.
באותו יום שהצלחתי, בדרכי האחרונה, מהמקום הארור, הייתה שרייה
של מכוניות שנשאו ארונות מתים, עטופים בדגל המדינה, הוציאו
אותם מקברם כדי לבצע הלוויה שנייה במקום אחר.
וגם אני ביצעתי הלוויה שנייה, וגם אני נשאתי ארון, בארון שלי
היה המקום הארור קבור. הוא מת בשבילי באופן סופי.
ובשביל האנשים במקום - אני מת בפעם השנייה.
אך בניגוד למוות הראשון והפתאומי, המוות השני היה רק שאלה של
זמן - בדיוק כמו הוצאת ארוני המתים מהאדמה למקום אחר.
