פתאום המספרים מקבלים פנים אנושיות.

אבא פעם חלם, שהוא רץ עם ילדה קטנה בזרועותיו בגטו.
הוא אף פעם לא היה בפולין, וכשאני נסעתי,
הבעת פניו לא השתנתה כלל.
ישבנו כל הקבוצה בגן שעשועים, ליד חומת הגטו של קרקוב.
ילד פולני קטן שיחק שם, הוא היה שמנמן, שערו חום. לאחר מספר
דקות הוא התחיל להביא לנו חול. ככה ישבנו שם, והוא אוסף חול
בשתי כפותיו הקטנות, ומניח לידנו, ללא הפסקה.
אולי הוא לא יודע שהחול רווי בדם.
אני עוצמת את העיניים לאט לאט, והחלום של אבא נהפך למציאות.
והנה אני קטנטנה, אולי בת 6, בלונדינית, צנומה, עיני מבקשות
לבכות, אך ללא הצלחה. מחזיקה בידי איזו ברבי שאחותי הגדולה
העבירה לי בירושה. מהברביות הישנות האלו שייצרו בשנות ה80,
עם שער חום ושמלת פסים, ממש לא חושפנית.
והקטנה הזאת, לא מודעת, לא מבינה, אין לה השקפות עולם
ואידיאלים, אין לה מושג מה קורה. אבל יש לה אהבה, והיא לא
כמוני, רק רוצה חיבוק מאבא. נהפכתי לדמות קפואה, ציור. יש בי
רגשות, אך שום רצון לקרבה פיזית, קרבה משמעותה תלות.

אושוויץ שתיים, בירקנאו.

הבקתות קטנות
והילדים כבר גדולים,
ועל דרגש מצומצם, ששה ישנים.
ציור של אסיר תלוי על קיר הבקתה,
והאדמה לא עזרה, היא שתקה.

ובציור שלושה ילדים,
ובידיהם כל מיני משחקים.
והאסיר באירוניה עוד מצייר
ילד הולך לבית הספר.
ופיח העשן עולה לאוויר,
כי את אמא בסלקציה לא אהבו הגרמנים.
והאדמה חרוכה, והאדמה בוצית בהינמסות השלגים באביב,
והיא שותקת.

וכל יום לעבודה הולכים
לשבת על שולחן ניתוחים,
להצדיע לגרמנים במדים
ולקוות לשרוד עוד כמה ימים.
והאדמה שומעת את בכי התמרורים,
והאדמה יודעת שלהם כבר לא יהיו ילדים,
והיא שותקת.

ואין אף אחד שיגיד לא נורא,
ואין מטרה - אין מטרה, אין סיבה,
ואת הבגדים הם פושטים ובקרמטוריום נשרפים
וצמה בלונדינית מונחת על ערמה
של שערות שאר המתים, זכרון לנשמה.
והאדמה שומעת את בכי המקועקעים במספרים
והאדמה טועמת את דם הנרצחים,
והאדמה מריחה את פיח הנשרפים
והאדמה מרגישה איך עליה כואבים,
והיא שותקת.

תפתחי את פיך אדמה, ותבלעי את מחנות ההשמדה
תכסי בחולך הקר גדרות ואבנים
תני להיות חופשיים,
תני קצת אהבה לאנשים הפשוטים
תני סיבה להמשיך בחיים,
תני מפלט למכאובים, תני אקדח למתנגדים
תפסיקי לתת לאנשים להשתגע,
ותחזירי לכולנו את אמא
בבקשה אדמה, תחזירי לכולנו את אמא.

הנשימה לא סדירה, תחנת השילוחים בלוג'ד נמצאת ממול עיני, ואיני
מסכימה להאמין שזוהי מציאות. הכל כל כך מוחשי,
שלושה קרונות וקטר, מעץ.
כל ילדי המשלחת מיד הסתערו על האטרקציה החדשה.
אני זוכרת איך שהיינו ביסודי ולקחו אותנו למוזיאון הפלמ"ח, כל
הילדים היו מטפסים על הטנקים, מחייכים ומצטלמים, עושים כאילו
הם חיילים.
זה היה תחילת המסע, ואף אחד עוד לא הבין שלשחק במובלים להשמדה
זה בכלל לא בסדר. ואני רק עמדתי שם, מסתכלת, מפחדת. אחרי שכל
המשלחת הלכה לכיוון האוטובוסים, אני וליטל נשארנו. כולם
מתרחקים אל עבר עולם אחר. ואנחנו מתקרבות אל העבר. אני עומדת
קפואה אל מול מדרגות הקרון, ומן תחושת מחנק עצומה שבחיים שלי
לא הרגשתי מתפרצת. הקרון גבוהה כל כך, אני לא מבינה איך ילדים
קטנים עלו לשם? איך נשים בהריון? איך זקנים?  אני לא מבינה איך
בן אדם יכול להעלות לשם אדם אחר, כשהוא יודע לאן הרכבת מובילה.
אני אוחזת בפתח הקרון המחוספס ובצעדים גדולים ואיטיים עולה
בצמד המדרגות. היה שם כל כך חשוך.
הדלקנו נר נשמה.
האור מכלה הכל, החושך מביא עימו את הקור
ואיני יודעת מה טוב יותר.
משהו משם נשאר איתי.
גם אחרי שהמגע נותק, שביב קטן של עץ נשאר בתוכי, תקוע בגרון.
אני יודעת שברגע שהוא יגיע ללב אוכל להשלים עם זה.
עם הטרוף, עם החוסר הבנה, עם כל התיאוריות על שטיפת מוח והרגלה
חברתית.
אני יודעת הכל, אבל נשארת תלויה באוויר,
בין לדעת לבין להשלים.


לפעמים, כשאני פוקחת את העיניים ומסתכלת על השמים,
אני יכולה לדעת שאין שם אף אחד ששומר עלינו.
ואם אי פעם היה, הוא בטח התאבד מזמן.