חבלי לידה קשים יש לו, לגשם, השנה. כאילו העננים מנסים להורידו
ולא מצליחים במאבקם עם השמש הקיצית. רות פעם אמרה שגשמי ברכה
הם דמעות השמחה של אלוהים. ובאמת, ביום שבו מתה השמים היו
בהירים-בהירים, רק לאותו היום. ואז שכח אותה אלוהים והגשמים
חזרו. השנה כנראה שדברים גדולים יותר מעציבים אותו. והגשם מסרב
לרדת.
הוא אמר שהוא אוהב את התוגה שלי. אני לא בטוחה שהוא מבין על מה
הוא מדבר. באמת שחלמתי לא פעם להיות אחת מהאנשים האלה, חסרי
הדאגות, שכל הרוע בעולם כאילו חולף על ידם והם אינם חשים אותו
ישירות. כאילו הקליפה שלי רגישה יותר משל רוב בני האדם, והיא
נסדקת ומדממת, והחיוך שלי נוטה להיעלם מהר. הוא אומר שאני נשמה
זקנה, שבמשך הגלגולים שלי בעולם ראיתי הרבה וחוויתי הרבה,
ובגלל זה אני "כבדה" יותר מרוב האנשים. שאלתי אותו אם הזמן לא
אמור לחסן, לחשל, והוא אמר שלא. שהזמן לפעמים רק מעמיק את
הפצעים.
הוא היה מדבר כל כך יפה לפעמים, כאילו מבין בדיוק מה אני
מרגישה, אבל הוא לא היה כמוני. הכול נדמה כמו בא לו בקלות.
אולי סתם אמר הכול כי נשמע לו נחמד להיסחף איתי בגלי
המלנכוליה. אבל גם זה הספיק לי, לעת עתה.
נשמה זקנה. מעניין אם יש דבר כזה, נשמות שמתגלגלות להן בכל פעם
בגוף גשמי אחר, לומדות לקחים מפעם לפעם, אוגרות איתן את כל
הכאב של החיים האלה. לפעמים יש לי זיכרונות שהם לא באמת שלי.
כמו פצצה שמתפוצצת, או צחוק גדול של ילדה קטנה וזהובת שיער.
אני תוהה איזה חיים היו לי פעם.
רות בטח הייתה אוהבת אותו. הייתה אומרת שהוא מאזן אותי. יותר
קליל ממני, פותח בשיחות עם זרים כאילו כלום. ומחבק. מחבק המון.
אני נרתעת מהמגע שלו ולא אומרת לו. הוא מרגיש איזו תנועה של אי
נוחות בגופי. אני חושבת שהוא נעלב, אבל לא אומר כלום. אולי
משהו בקליפה שלו לא משהו אחרי הכול, אם הוא מוצא את עצמו מנסה
להעניק לאנשים כמוני, שלא בטוחים כמה הם יכולים לקבל.
כשהייתי בת שמונה-עשרה, האהבה הגדולה שלי עזבה אותי. אני מניחה
שלרובנו יש אהבה גדולה בגיל 18, ובגיל עשרים ומשהו הם מתפכחים
ומבינים שזה היה איזשהו פרק נעורים חולף, משמעותי רק באותם
זמנים, לא הדבר האמיתי. אולי גם אני הייתי מתפכחת מתישהו, אם
טריקת הדלת לא הייתה כל כך חזקה, עד שהרעידה כל נים בגופי.
משהו נשבר, משהו שלא הצלחתי לתקן או אפילו להסביר מאז. עוד סדק
בקליפה הדקה ממילא.
היו לו חיים קשים. הרבה יותר קשים משלי, אם מסתכלים על
העובדות. אבא שלו מת כשהיה בן 10, משאיר אחריו משפחה מפורקת.
זה כנראה מוטט את אמא שלו לגמרי, והיא פחות או יותר איבדה
שפיות. והוא נשאר להתמודד לבד עם העולם הגדול. אז למה הוא
מחייך כל הזמן וכותב שירים על הים והשמש ועל אהבה, ומחבק, ואני
שוקעת בתוגה, אותה תוגה שהוא אומר שהוא אוהב.
אני רוצה לאהוב בחזרה. להיות באמת שם, ולא לצלול לעולמות קרים
ואחרים.
לרות היה סרטן. אחיה הגדול אמר לי שהיה לה הרבה מזל, שהיא לא
סבלה כמו אבא שלה. חודשיים אחרי שסיפרה לנו שהיא חולה כבר זרקו
אותה באדמה. ואם זה לא מזל אז מה כן. לי יש מזל. אין לי סרטן
ואבא שלי לא מת. רק הגלגולים האלה, גלגולים ארורים. וכל הכאב
שמסביב, שהוא לא שלי באמת.
אני מתגעגעת אליה כל כך. לטיולים הרגליים הארוכים, ואיך שהייתה
מנגנת על הפסנתר, בדבקות כמעט משיחית. באור שקרן ממנה. אחי תום
אומר שלא קרן ממנה שום אור, ואני סתם ממציאה את זה כי היא מתה,
ואי אפשר לדמיין מישהו מת בלי להקיף אותו באור כזה, קטע מטומטם
של אנשים. אבל אני לא מסכימה, קרן ממנה אור חזק, מלאכי. היא
אפילו גרמה לאלוהים להפסיק ליום אחד את דמעות השמחה.
הוא התקשר אליי, אמר שהוא רוצה לפגוש אותי הלילה. המפגשים איתו
תמיד עשו לי פרפרים בבטן, הספונטאניות והאנרגיות שלו היממו
אותי וגרמו לי להרגיש אושר מהול בפחד. ישבנו בחוף עד הבוקר.
מסתכלים על הגלים ומדברים. דיברנו על הכול, על אבא שלו ועל
ההורים שלי, ועל בוב דילן ועל סרטים אמריקאיים ועל גלגולי
נשמות, ועל רות, ועל הגשם. רציתי להראות לו כמה קרובה אני
מרגישה אליו, אז לקחתי אותו לקבר של רות. הוא לא אמר כלום. סתם
עמד איתי שם ובהה במצבה הקרה. כמה הודיתי לו על השקט הזה, כמה
הייתי צריכה לדעת שהוא שם איתי, בלי שיאמר מילה. אחזתי בו בידי
והשענתי את ראשי על גופו.
גשם התחיל לרדת.