חושבני שהוזה אני באותה עת, או שלבטח עיניי מתעתעות בי.
מחזה כפי שמוחי קלט באותו רגע של שכרון חושים, נשגב מהאדם
הנחות שמהלך על אדמת הארץ.
אלילה שכזו גם המדענים הכי גדולים לא יוכלו לעצב,
גם בעוד 20 שנות פיתוח טכנולוגי.
הליכתה כריחוף קל, נוגעת-לא נוגעת בדשא מתחתיה..
כאילו מלטפת כל עלה ועלה בכפות רגליה החשופות...
רגליה הארוכות נמתחות כאין סופיות,
חלקות וצבען מעיד על רכותן הקשיחה.
ירכיה עגלגלים במקצת, מזמינים ליטוף,
נחשפים לסירוגין מפאת חצאיתה שמעניקה תחושה של פיתוי,
מסתירה ומזמינה באותה העת, אל המקום המופלא בו ייפגשו רגליה.
עכוזה ומותניה כאילו עוצבו בידיי פסל מיומן, ואפרודיטה תשפיל
פניה כשתבחין בחזה.
כתפיה עדינות, כמשיחות מכחול דק,
וצווארה הענוג נודף, לבטח, ריח הדרים.
פנייה מסורטטות בקפידה,
כל תו ותו מתיישב בהרמוניה מושלמת עם תו שאחריו.
עור פניה נראה חלק להפליא גם ממרחק זה... כלוח מתכת בתולי,
שניות ספורות מהטבעה...
שיערה הגולש שובר בחינניות את קווי המתאר של הפנים, מתפקד
כשובל אחרי המלאך הזה.
ועיניה... הו עיניה...
כאילו ישות בפני עצמן, התמקמו להן במיקום אסטרטגי מושלם על
פניה,
עמוקות ושואבות בצבען התכלכל,
שמתמזג בצורה בלתי אפשרי בפס כתום-אדום של האש שמדליקה את
היצרים של האדם הרדום ביותר...
אם רק הייתה לי ההזדמנות,
שעות שהייתי בוהה בעיניה ללא ניע או הגה.  
רק לשקוע לתוכן...
להרגיש עצמי מתאחד עם הכחול... נלחם באדום.. נרתם ונכנע לו,
שוכב ולא רוצה לקום מהתחושה החזקה והעוטפת שאופפת אותי.
אכן, עיניה היו ראי של נפש בלתי רגילה.. שונה במקצת מכל השאר,
גוברת עליהן במובן שונה.
באותה העת, בעוד היא חולפת על פני באופק,
לא יכלתי כלום אלא להאלם דום, ולצפות בהתגלות הזו שעוברת
לפניי.
אם רק גופי היה מאפשר לי, הייתי קם וניגש אליה,
עוצר אותה באיזו אמתלה מטופשת, שואל לשעה או לכיוון כלשהו,
מתחנן להביט אל עיניה מקרוב, או להתברך בחיוך משפתיה
האדומות...
אם רק הייתי מוצא בי את הכוח להסיר את מבטי ממנה לשבריר שניה
על מנת לקום...
אך חששות בלתי מוסברות, שמא תעלם היא ברגע שאמצמץ קיבעוני
במקומי כאדם שראה שד.
אך לא שד היא, מלאך.
האם אתברך בה שוב?
מלאך.