(נכתב עם הנחיות לסדנה ה61)

מאז ומתמיד אהבתי את מרק הדלעת של אמא.
אני זוכרת שבכל שישי חורפי, הייתי חוזרת הביתה מבית הספר בתור
ילדה קטנה, וכבר בדרך מדמיינת וממש מרגישה באפי את הריח הסוחף
שלו.
הייתי נכנסת עם השמלה הלבנה והילקוט הגדול יתר על המידה, עם
שתי צמות לשישי, נעלי לכה מבריקות וחיוך גדול ותמים מרוח על
הפנים, מניחה את הילקוט בחדר, ורצה לאמא לחבקה בברכת
"שבת שלום", שכבר אז נשמעה מצחיק מאחר ונפלה לי שן
קדמית.
אבל שן חסרה היא לא גורם מפריע למרק...


750 גרם דלעת בקוביות... יש. גזרים חתוכים... שמיר קצוץ...
הכל יש.
זה בעצם הבסיס למרק. והבסיס לילדות מאושרת..


כל הבישולים של אמא היו מיוחדים, אבל משום מה דווקא מרק הדלעת
חקוק אצלי כ"כ עמוק בזיכרון... אני עדיין זוכרת את
האושר שניתן היה לראות בעיניה כשהייתי מחבקת אותה ושואלת אם
המרק מוכן.
"אל תדאגי חמודה, לכי תורידי נעליים, ובואי לשולחן, נאכל
יחד..."
ותמיד כשחזרתי, המראה של שתי צלחות עגולות גדולות, מלאות
בנוזל הסמיך הכתום-כתום הזה, מעלות אדים, כשבחוץ האדים ניכרים
מפיהם של האנשים והרצפה רטובה מהגשם אמש, חיממו לי את הלב
בצורה שאף מעיל, סוודר או צעיף יכולים.


עכשיו כשאני מוסיפה את ארבע כוסות המים לתערובת הירקות בסיר,
הירקות מתערבבים וקמים לתחייה במן מחול צבעוני שהכתום מוביל.
אני מדליקה את האש ולא יכולה שלא להיזכר בכיריים המאסיביות
שהיו בבית אמא. עשויות ברזל עבה ומגושם, גבריות בנוכחותן, אך
מבצעות עבודתן נאמנה אל מול הסירים הגדולים שלה.
"אמא, תלמדי אותי לבשל..."
שאלתי כשהייתי בת 15 לערך. "בשמחה... מה תרצי לדעת
להתקין?"
וכמובן שהמאכל שקפץ ראשון למוחי, הוא מרק הדלעת המפורסם...
"אז ככה", היא אמרה: "אחרי שהכל במים, מחכים
שהם ירתחו"...
אבל כמו שאמרתי, הסיר, על מימדיו העצומים, השתהה יתר על המידה
ברתיחה, ואני, צעירה וחסרת סבלנות, איבדתי עניין מהר מאוד...
אבל כמובן שחזרתי בסופו של אותו יום על מנת לסעוד בחברת אמי
במטבח הקטן שלנו.
שלנו. תמיד היינו רק שתינו. אמא ואני. אני ואמא.
וכשגדלתי, הבנתי כמה שלהיות לבד מתפיל את החיים.


קצת מלח... פלפל לבן... כמון... וזהו.  עכשיו נבשל על אש
קטנה,
ונחכה...
נחכה כמה שצריך. נחכה שעות, נחכה ימים, שבועות ושנים. נחכה
לנס.
אולי מישהו יבוא לתבל לנו את החיים.
וכשהבת שלך גודלת, נישאת, ועוזבת את הבית, פתאום את מוצאת את
עצמך לבד, מבשלת מנה אחת פחות. ויש שאומרים שזה ליקוי בתזונה,
אבל אני יודעת, שאמא לא עזבה אותי בגלל תזונה לקויה. בטח לא
תזונה. אולי התשישות, או שפשוט שעון החול שלה התרוקן.  וכמה
ימים לפני שנפרדה ממני, ביקשתי אותה שתלמד אותי פעם אחרונה
איך היא מכינה את מרק הדלעת הנוסטלגי ועיניה שוב הראו את אותו
הניצוץ של פעם, לאחר שנים של שקט...
"מתוקה, אחרי שהירקות מתרככים ממש, את מורידה מהאש,
וטוחנת אותם בממחה יד, בתוך הסיר..."    וכאן כבר הסתכלה
עליי במבט של עזרה, ואני בתגובה ניגשתי לעבודת הכפיים ברצון
רב.


עכשיו כשהמרק מוכן, וממלא את הבית שלי בניחוח המתוק שלו, אני
מחייכת כאות על עבודה שבוצעה בהצלחה.
הדלת נפתחת, ומאחורי באה בתי הקטנה בחזרה מבית הספר;
"אמא... מה יש לאכול?" שואלת בקול גבוה.
"את לא מריחה?"
"מרק דלעת?" היא שואלת, ומתחילה לבנות חיוך...
פניה מתמלאות אושר כשהיא מקבלת תשובה חיובית, ואני בעצמי
חושבת,
עכשיו אני אמא.  יש לי בת משלי.
ואני לא אתן לה להיות לבד לעולם.
תמיד יישאר לנו מרק הדלעת הסמיך...