הוא לא חושב עליי לפעמים?!
רק לפעמים. בלילות כשהוא לבד ולמחשבות שלו אין לאן לברוח.
אז, בלילות הבודדים האלו, הוא לא חושב עליי?!
אני חושבת עליו בכל לילה, כמעט, ועליה גם.
אני חושבת שהיא מדהימה ושהוא יכול היה להיות גם מדהים.
אבל הוא לא בא, ולא מחפש.
הוא לא חושב עליי?!
קצת, לפעמים.
כשעצוב לי אני חושבת עליו ומתנחמת בזה שהוא חי, שהוא ישנו.
אך הוא לא לידי.
ואולי טוב לו שם, רחוק, בלעדיי.
אם הוא רק היה נותן לי הזדמנות להכיר אותו, והוא אותי, הוא היה
שמח.
אני בטוחה, לפחות ככה היא אומרת לי.
ואולי היא משקרת, אולי הוא לא חושב עליי, ואולי הוא לא אוהב
אותי,
ואולי הוא לא היה שמח להכיר אותי.
ואז באמצע תהיות אלו הדמעות מציפות, בלי לעשות לי חשבון, פשוט
זולגות. החולצה נרטבת - אבל הן בשלהן, זולגות.
והיא מנסה להרגיע, לעודד, אבל אני כבר נחשפתי לאמת הנוראית
הזאת.
אין לי אבא.