חיוך של חרטה,
ודמעה.
והצחוק הזה,
התמים לכאורה,
הוא בסך הכל טיפשי.
הוא לא הגיוני.
צחוק מתגלגל,
ועצב, שמרקיב את הנשמה.
והעיניים מתרוצצות,
מסתכלות על החדר המבולגן,
כאילו מחפשות משהו.
מחפשות את האמת.
והצחוק הזה,
הוא צחוק מרושע.
הוא צחוק אפל.
הוא לא אמור להיות שם.
וסירנה מרוחקת,
מבהילה אותי לפתע.
מקימה אותי לחיים.
גורמת לי להתעורר, להבין.
למה?
למה?!
מה זה עוזר?
ואז אני חוזרת לנאיביות.
לטיפשות הזאת.
"הכל בסדר" אני אומרת ומכחישה.
"הכל יסתדר בסוף" אני ממשיכה.
אבל הכל מתפרק, הכל נהרס.
קצת מפה, ועוד קצת משם,
נערמים, בערמה של רוע.
הערימה הזאת צוברת עוד רפש,
תופחת וגודלת ומכפילה את נפחה.
עד כדי סתימה.
ואחרי הסתימה, כבר אין מקום לאוויר הנקי, לחמצן.
לאט לאט,
אני נחנקת.
לאט לאט,
הערימה משתלטת עליי.
כבר אי אפשר לכפר על הכל.
הכל כבר נעשה.
מה שאפשר עכשיו, זה רק להתחרט.
ואפילו זה רע.