"ברגע שתצאי מפתח הדלת את קובעת את גורלך", כך נאמר לך. אז
יצאת, כי תמיד ציית להיות אדון לגורלך, שבינתיים היה פשוט חמוץ
- מתוק.

את ידעת שתעוררי דרמה
אך בכל זאת פסעת את אותו הצעד.
ידעת שזהו היה אולטימטום שציפו שיהדוף אותך אחורה
אך לקחת זאת כקריאת תיגר.
ידעת שזה יגרום להכל להשתנות, שיקשה על המון,
אך בכל זאת - בחרת.

כי להישאר היה בלתי נסבל, וכשעשית זאת אכן הכרת סבל.
תמיד רצית להרגיש שחלק מהעוצמה הייתה בידייך, וכהתחלה פשוט
טרקת את הדלת.

נאמר לך לשבת ולחשוב טוב, אך זאת כבר עשית בעודך שוכבת במיטתך
בלילות חסרי שינה רבים.
לחשוב, להפעיל את השכל ולהשתמש בהרבה היגיון בריא. אך מי אמר
שההיגיון יוביל אותך למקומות בהם חושקת נשמתך?! אותם מקומות
שהדרך היחידה להגיע אליהם היא התעוזה.
נאמר לך לשבת ולחשוב טוב, לסגור לשנייה את הדלת לפני שאת אולי
יוצאת, אך זה הוביל לעוד מריבה ולבסוף, כרוח סערה מוכרת,
יצאת.

"here I go again", חשבת לעצמך.
צועדת שוב עם התיק הכתום - אדום על כתפך, לעבר אותו מקום מוכר,
בו תמיד מצאת דרך לאחד את פיסות התקווה שלך, דרך לשמר את
קליפות מחשבתך, דרך להגן על טיפות שפיותך ומקום לאסוף קצת
גרגירי שלווה. מקום אמיתי בו יכולת להרגיש נשמות חיות יוצאות
לעבר נשמתך.

וכן, ידעת שיהיה לך שם טוב, בזמן המסויים בו תשהי שם, אך ידעת
גם שתחזרי וכשזה יקרה הכל כבר יהיה שונה, קשה יותר. אך זאת
הייתה, ועודנה, בחירתך. כי את חיבת לעשות הכל בדרכך שלך או לא
לעשות בכלל.

וכשתחזרי, תתמודדי לראשונה באמת, כי אם לא תתמודדי איך תוכלי
לצאת שוב. ואם לא תצאי שוב איך תוכלי לחיות את החיים להם את
ראויה?
כי ידעת, באותו רגע שיצאת מפתח הדלת, שאת קובעת את גורלך.