עזבה אותי הבת-זונה, מה זה עזבה, ברחה, טסה לה לפאקינג
ניו-יורק או לפאקינג פאן סרנסיסקו, אני כבר לא זוכר. עזבה
והשאירה אותי כאן, במרתף המסריח הזה, בלי לתת לי חצי רחמים או
דמעה של "זה לא אתה זאת אני". אפילו לא נתנה לי חיבוק אחרון,
הביטצ'. רק אמרה שאמא שלה נעלבה כשאמרתי לה שהלזניה שהיא הכינה
מגעילה ואחר כך הקאתי. אחרי שהיא הלכה לא רצתי אחריה, כי כבר
ידעתי שהיא בת זונה ושהיא לא שווה את זה, כמו שניר כבר ניסה
להגיד לי מהתחלה. הסכלתי על השולחן עליו היא הטיחה את האגרופים
שלה בכעס כשאמרה "אתה אידיוט דפוק" איזה 20 מיליון פעם, וראיתי
שהיא השאירה סכין מטבח מהעוגה שפעם הכינה, או לפחות ניסתה
להכין. היה לה טעם של גרביים שלא שטפו אותן שבוע.
עכשיו, כשאני מסתכל אחורה [ניר אומר שקוראים לזה "בדיעבד"],
אני רואה שהיא בעצם לא נתנה לי כלום. אפילו עוגות היא לא ידעה
להכין.

אז ירדתי למרתף. לא כ"כ כיף לישון במיטה זוגית כשאין לך עם מי,
ובמרתף יש את המיטת יחיד שהייתה לי כשהייתי בן 12. אפילו
שהמרתף קר ומסריח, ולישון במיטת יחיד לא נוחה עם מצעים קרועים
זה לא משהו, זה יותר חם ונעים מאשר הקור של להיות לבד. אז
נכון, היא הייתה חתיכת שרמוטה, וגם איתה לא הייתי ממש לא לבד,
[היא הזדיינה עם מלא שמוליקים ואיציקים מהצד] אבל העניין הרשמי
הזה של "יש לי חברה" עדיף מהעניין הרשמי הזה שאין לי.
כשפתאום לבד מתחילים להשתגע. לעשות כל מיני דברים מפגרים כמו
צמידים מחרוזים או לכתוב סיפורים. תמיד הייתי צוחק על אמא שלי
שכשהיא התגרשה מאבא שלי היא התחילה להשתגע ואספה אבנים וניסתה
לפסל איתם צורה של חתול. עכשיו אני בדיוק כמוה, רק שעם חרוזים
וחתולים אני לא מסתדר, אז התחלתי לכתוב סיפורים. לא משהו
מיוחד, כל מיני כאלה על שדים ומפלצות ובחורות בלי חולצה
שמצילות את המצב. ככה שבועיים בערך הסתגרתי במרתף, מדי פעם
הלכתי לאכול ולהשתין, וכתבתי סיפורים. בין סיפור לסיפור הייתי
עוצר את הכתיבה ובוכה קצת, לא בגלל שאני לא גבר, כי אני כן,
בגלל שאני לבד. וכשלבד מותר להשתגע, אפילו לבכות מפעם לפעם.
אחרי שבועיים של כתיבת סיפורים למגירה, או בעצם לפח, הפסקתי.
הנחתי לעט השחור שכבר צרח "אין בי דיו!" והפסקתי להריץ בראש
רעיונות על חזיות שמצילות את העולם ממפלצת מרושעת. הפסקתי,
ופשוט שכבתי על המיטה. ימים שלמים הייתי שוכב על המיטה, מה זה
ימים שלמים, שבועות. שוכב וחושב על כלום ועל הכל, מדי פעם
הלכתי לאכול ולהשתין, ובין מחשבה על כלום למחשבה על הכל הייתי
בוכה. לא בגלל שאני לא גבר, כי אני כן, בגלל שאני לבד.
ולפעמים, כשהייתי מריץ בראש את המילה "זונה" או "שרמוטה" ונזכר
בזאת שברחה, הייתי מעדיף לרגע או שניים להיות איתה, אפילו
שעוגות היא לא ידעה להכין, ולא לבד. לבכות אמנם מותר כשלבד,
אבל לישון במיטה זוגית?