דן הוא החבר הכי טוב שלי כבר מכיתה ב'. הכרנו במגרש המשחקים של
השכונה, כשעשיתי איזה תרגיל מסובך על הברזלים ואמרתי שאף אחד
לא יכול לעשות את זה חוץ ממני, ואז דן הוכיח לי שאני טועה. מאז
אנחנו החברים הכי טובים, אבל פתאום, לאחרונה, הוא קצת מקצץ
במילים שלו. שתבינו, הוא אף פעם לא היה דברן כזה גדול, אבל זה
כבר הגיע לרמות גדולות ממש. על כל דבר שאמרו לו הוא ענה "טוב".
כל דבר.
"איך היה היום בבית הספר?"
"טוב".
"אולי נלך היום לים?"
"טוב".
"פססט, פססססט, כמה זה 6 בחזקת 3?"
"טוב".
לפעמים, במקרים נורא חריגים ומיוחדים הוא היה שולף איזה "בסדר"
קטן ששכב לו בכיס. למשל, כשההורים שלו אמרו שהם מתגרשים הוא
אמר "בסדר", מצמץ לרגע והמשיך לראות טלויזיה.

דאגתי המון לדן. הלכתי איתו לאחות של בית ספר ולרופא אחרי
הלימודים, כי ההורים שלו התגרשו ולא היה להם זמן להתעסק עם ילד
שרק אמר "טוב" כל הזמן.
הרופאים אמרו שזה סתם, וזה זמני, וזה בטח יעבור תוך
ארבעה-חמישה חודשים. שישחק בינתיים בפלייסטיישן, או במחשב, הם
אמרו, אבל רק אני ודן ידענו שיש לו רק פוגים בבית, כי ההורים
שלו מתגרשים ואבא שלו לקח איתו את המחשב.

באיזה יום חמישי אחד, הלכתי אליו הביתה. שאלתי אותו אם אפשר
לשתות, והוא אמר "טוב" אבל לא עשה שום דבר בנוגע לזה, אז לקחתי
לבד. אני כבר מכיר בעל פה את הבית של דן, הרי אנחנו חברים
מכיתה ב'. הלכתי איתו לחדר שלו, סגרתי את הדלת ושיחקנו קצת
פוגים. שאלתי אותו אם אני יכול להיות הפעם עם הפצץ, שזה הפוג
הכי חזק, והוא רק אמר "טוב". חשבתי שזה נורא נוח העניין הזה עם
ה"טוב", אפשר ככה לבקש ממנו מה שאני רוצה ולקבל "טוב", אולי
"בסדר". לא ניצלתי את זה, כי אנחנו חברים מכיתה ב', ועוד
החברים הכי טובים. אחרי שסיימנו לשחק פוגים, ואני ניצחתי בגלל
הפצץ, עשיתי איתו שיחה. אמרתי לו שזה לא יכול להימשך ככה, שהוא
כל הזמן אומר "טוב", ותמיד מסכים עם כל דבר, ובטח יש לו המון
מה להגיד וזה בכלל לא טוב שהוא לא אומר. ניסיתי ללמד אותו לדבר
שוב, כי חשבתי שאולי הוא שכח. התחלתי עם מילים פשוטות כמו
"פרח", "אוטו" ו"פיני בלילי", אבל הוא לא שיתף פעולה. ניסיתי
לעשות את זה בסגנון של "בלי סודות", ולהגיד את המילים
הברה-הברה ולאט, אבל זה לא הלך בגלל שמאז שחנן גולדבלט נעצר
הוא נורא מפחד מהתוכנית הזאת.
שום דבר לא עזר, ועד לפני שבוע הוא לא הפסיק להגיד "טוב" על כל
דבר. כבר לא ידעתי מה לעשות, וריחמתי עליו שאין לו הורים
שידאגו לו, ויותר נורא, שאין לו פלייסטיישן או מחשב, אבל אז
הגיע טוליק הילד הבריון של הכיתה ופתר לו את הבעיה.

זה היה בהפסקה הגדולה, דן ישב על הספסל שבחצר ואני בדיוק הלכתי
לשתות. דן הסתכל על טוליק משחק כדורגל עם כל הבנים של הכיתה,
ובאמצע שיוסי בעט לטוליק את הכדור, טוליק נפל וקיבל מכה ביד.
ירד לו קצת דם, אבל זה לא היה כ"כ נורא, עד החתונה זה בטח
יעבור. דן הסתכל על טוליק וצחק, כי הוא נפל מצחיק כזה, עם
הרגליים למעלה ופרצוף של מסכן. טוליק בא לספסל שדן ישב עליו
ושאל את דן אם זה מצחיק אותו שהוא נפל. דן אמר "טוב" והמשיך
להסתכל על טוליק. טוליק כבר נראה ממש עצבני, והתחיל להרביץ
לדן. נורא ריחמתי על דן, שגם מקבל מכות וגם יש לו רק פוגים
בבית, אבל אחרי כמה דקות כבר הפסקתי לרחם עליו, כי טוליק פתר
לו את הבעיה ועכשיו הוא כבר לא יצטרך להגיד "טוב" כל הזמן.
באמצע של הבעיטה לבטן של דן, טוליק צעק עליו "אתה רוצה שאני
אהרוג אותך?" ודן רק ניגב חצי-דמעה שקופה מהעין ואמר "טוב",
אולי "בסדר".