שכבתי במיטה תחת הפוך החם בחדרי שבמעונות הסטודנטים חסר מעש
והאזנתי לרדיו שלא שידר יותר מידי תוכן ושידר יותר מידי
פרסומות.
באחת מהן נשמעה קריאה של "כל הכבוד" לעמותה המחזקת את החלשים
מאחורי הקול היה בחור בשם אסף שמסיים שנה שנייה בהנדסת חשמל,
באוניברסיטה. הוא ציין שאם לא היו מממנים לו את התואר (כולו או
חלקו), לא היה לומד או חושב ללמוד לעולם והיה עובד בתחנת דלק
שליד האצטדיון למשך כל ימי חייו.
          "כל הכבוד" הזדהיתי עם אסף. מיד קפצתי משכיבתי
במיטה והתיישבתי כדי שאוכל להאזין יותר טוב לדברי מהנדס החשמל
לעתיד. זה עבר לי מאוד מהר כשהתחילה פרסומת לשתייה ישנה בטעמים
חדשים. כיביתי את הרדיו בכעס.
"עד שיש משהו מעניין לשמוע מיד מורידים אותו כדי להרוויח עוד
כמה שקלים על פרסומת נוספת" רטנתי.  
        קמתי מהמיטה למקלחת לשטוף את הגוף. כרגיל, מאוחר מידי
גיליתי שלא הבאתי מגבת. אז טפטפתי קוביות קרח עד החדר התנגבתי,
הדלקתי קומקום לקפה, התיישבתי על השיש במטבח והתקשרתי לחבר כדי
להתחנן שייתן לי את החומר הדרוש לעבודה שצריך להגיש למכללה
מחר.
אין מצב שאני מסיים להכין את העבודה בעצמי בלי להעתיק, חשבתי
לעצמי.
בין העבודה בשירות לקוחות, ל"פרח", ללימודים במכללה, נשאר לי
כלום זמן להכין עבודות. והרגע גיליתי שגם נשאר לי כלום קפה...
         כבר אמצע הבוקר ואני בדרך למכולת בכפכפי גומי לקנות
קפה. בדרך מהדהדים בי שרידיי הפרסומת ששמעתי ברדיו בטרם יומי
החל. הם פסקו באלפית שנייה כשעבר לידי ג'יפ הBMW של הדס, אחת
הסטודנטיות שלומדות בכיתה שלי, במהירות כפולה מהרשום בתמרור.
הדס השאירה את המקלחת שעשיתי הבוקר מיותרת לחלוטין כשהשפריצה
את כל תוכן השלולית עלי בגל ענקי.
שחררתי קללה עסיסית אך היא כבר הייתה ברמזור במרחק מאה חמישים
מטרים ממני. היא לא שמעה את הקללה אבל אני יכולתי לשמוע אותה
מחליפה שיר במערכת סטריאו ומגבירה למקסימום.
        משהו לא בסדר... מלמלתי לעצמי כתוספת לכל דבר שעשיתי
היום מניקיון הבית ועד למשמרת בעבודה ואפילו בערב תוך כדי
צפייה במשחק של מכבי תל אביב מלמלתי לעצמי שמשהו לא בסדר.
משהו לא בסדר... אמרתי לאמא המודאגת שהתקשרה לנייד שלי אחרי
שלא התקשרתי אליה כבר כמה ימים. לא רציתי שתדאג עוד יותר אז
אמרתי שזו סתם הרגשה כללית שתחלוף עוד מעט.
כך הסתובבתי עם התחושה המרירה הזו עד למחרת בצהריים שהגעתי
למכללה ישירות לשיעור השני "בפסיכולוגיה התפתחותית" כי הברזתי
מהשיעור הראשון.
         משהו לא בסדר... קמתי באמצע השיעור וצעקתי לחלל
האולם.
מיד החלו לחשושים אם עברה עלי טראומה בילדות או אולי אני מחפש
תשומת לב. השארתי את התיק בכיתה וברחתי לשקט שבספריה.
אני חושב שאני האדם היחידי עלי אדמות, היושב בספריה של המכללה
ולא מעיין בספר/אינטרנט מכין עבודת הגשה דחופה מצלם/מעתיק או
משהו אחר מלבד לשבת בספריה סתם כי שקט מאוד שם...
הזזתי את הספרים שעל השולחן כדי לפנות מקום לידיים שבהם תחבתי
את הראש והבטתי מבט חודר בשולחן.    
         שרון, הכל בסדר? שאלה שולה הספרנית המבוגרת, תוך כדי
שישבה על כיסא לידי. אני לא עניתי.
שרון, מה לא בסדר? חזרה על השאלה בצורה אחרת לאחר שהביאה לי
כוס מים.
אני חייכתי חיוך ממורמר, יושב בפה פעור, מנסה לתמלל את ההרגשה
למילים כדי לענות לשולה הספרנית.
כמה שנים את ספרנית? שאלתי את שולה.
24 שנים וחצי ענתה בלי להתבלבל, כאילו התכוננה לשאלה הזו כל
חייה.
אז מי כמוך יודע ש... למשל ללמוד במכללה זה מאוד יקר וגם לוקח
לך את מירב ומיטב השעות הפוטנציאליות לעבודה... שולה הביטה בי
והנהנה בראשה לאות הסכמה ואני המשכתי.
מי שהוא עשיר... הגברתי את הקול, הרמתי את הראש והסתכלתי לשולה
בעיניים... מי שהוא עשיר או שיש לו הורים המשדרים עושר, אין לו
מה לדאוג. הוא יכול לעשות הכל ולהצליח כמובן יש מי שיתמוך. האב
הגאה לא ייתן לעולם כי בנו/ביתו "המקסימים" יישארו בלי לימודים
חס וחלילה.
         ומי שהוא עני או ממשפחה המשדרת עוני... המשכתי, תמיד
יש מי שיתמוך כמו המדינה שעוזרת, עמותה כזו או אחרת, באופן
חלקי ואפילו באופן מלא, עזרה בדיור, במציאת עבודה, בשעורי
עזר... ועוד...
שולה לא כל כך הבינה על מה אני ממורמר.
במדינה מתוקנת... ניסיתי להסביר... אין רק שני קצוות. אין רק
שני קיצוניים, עשיר או עני. יש גם תחום האמצע, כמוני ורבים
אחרים שנשארים מאחור. מנסים להספיק, מנסים להדביק את כולם - את
העשירים שמצליחים כי אין להם דאגות ואת העניים שמצליחים כי
מסירים מהם את הדאגות.
         אני מרגיש כמו הכדור שנמצא שני (או שלישי) במטוטלת.

הרי כשתופעל המטוטלת, יידחפו קדימה את הכדור הראשון והכדור
האחרון.
כל משאבי ה"מדינה המתוקנת", הפרטיים והציבוריים, ילכו לשני
הכדורים הקיצוניים במטוטלת. ואני שנמצא באמצע, נשאר תקוע במקום
לא זז לא משנה המאמץ שאשקיע. לא משנה כמה אבקש/אדרוש או אתחנן
לקבל מעט.  
         הלוואי וזה היה נגמר פה המשכתי להסביר לשולה שהביאה
לי כבר כוס שלישית של מים. הרי ישנו סולם כל שהוא שבראשו
נמצאים העשירים, באמצעו נמצאים אני ורוב האנשים ובתחתיתו
נמצאים העניים.
באו המדינה, העמותות וצדיקים נוספים ומשכו את קצה הסולם התחתון
כלפי מעלה, העמידו אותו ליד העליון. כך נוצרה צורה של שק, אני
בתחתיתו.
אני שהייתי תחום אמצע הפכתי להיות בתחתית הסולם.
משתלם להיות עשיר או עני. ומכיוון שלא בקלות הופכים לעשירים
אפשר בקלות יתרה להפוך לעניים ולקבל כמו העשירים.
         את יודעת מה הכי מתסכל? שאלתי ולאחר מכן שתיתי את מה
שנשאר בכוס בבת אחת.
שלא אני גורם לזה שאני בתחתית הסולם עניתי מיד כמו בשאלה
רטורית.
פשוט ביצעו משיכת קצוות למעלה. העשירים כבר למעלה, את העניים
משכו למעלה ואני באופן אוטומטי שיניתי את מיקומי משני, בינוני
,אמצעי לאחרון.
אני עני בעל כורחי. אני מקום אחרון ולא בגללי...
         איש לא ירים אותי יעזור לי או יקים למעני עמותה כי
על הנייר אני "במצב טוב" אני עובד ההורים עובדים יש להם בית
רכב ופנסיה מה שבטוח אינני עני או נזקק סיוע
מה שנוצר זה שבגלל שההורים שלי השתדלו לא לשאר מאחור, ניסו
להתקדם ואפילו רק מעט (לא עד לראש הסולם כעשירים) אז דוחפים
אותנו לאחור כי רק ראש הסולם הטבעי (העשירים) והראש המלאכותי
(העניים) נהנים.
על כן אשאר כדור שני/שלישי במטוטלת כנראה לנצח.
עכשיו תארי לך שזה לא רק ברכישת השכלה גבוהה אלא בכל דבר
בחיינו - משכנתאות, מיסים, מענקים, ואפילו בעבודה...  
         נראה ששולה הבינה למה אני מתכוון. אחרי הכול היא הרי
אותה הספרנית כבר 24 שנים וחצי.