פרק א'
הטלפון צלצל... ידעתי מי זו ולכן לא עניתי לשיחה. נתתי למשיבון
לענות והאזנתי לו און-ליין. כבר למעלה מארבעה ימים אני לא עונה
לשיחה הזו.
"אריה, אני יודעת שאתה שם, תענה לי..." זו הייתה גב' כהן.
"תגיע אליי למשרד דחוף, אני מחכה לך, אנחנו פה עד 22:00."
חככתי ידיים בייאוש על ברכיי, הזזתי את הראש המושפל שלי ימינה
ושמאלה, וכיביתי את הסיגריה במאפרה.
השעה 19:00 בערב קר במיוחד, יצאתי מהבית לכוון הרכב. סימה
אשתי, מרדימה את עוז ומיטל, התאומים בני ה-10 שלנו, לא שמה לב
כלל. כששמעה את טריקת הדלת, הבינה שיצאתי.
התנעתי את הרכב, המזגן מקולקל. כבר כמה ימים שהוא מקולקל. לא
שיש בעיה לסדר את זה, פשוט לא היה לי זמן.
"קר, לעזאזל", רטנתי ביני לבין עצמי תוך נשיפה ארוכה לחמם את
הידיים.
רמזור ירוק מהבהב, הופך כתום ואני לא עוצר. כמעט תאונה, אבל
הלב שלי גם ככה דופק מהר. יותר מהר מזה כבר לא יהיה.
מבט קצר במראה העליונה על התאונה שכמעט קרתה, ממשיכים הלאה
לפגוש את גב' כהן.
גב' אורנה כהן היא הבעלים והמנכ"ל של חברת "אפרסק תקשורת
בע"מ". אישה מלאה, אולי מלאה מדי, בשנות החמישים לחייה, מסריחה
מכסף ומזיעה מכוסה בשכבות בושם.
"אפרסק תקשורת" היא מפעילת רשת סלולארית השלישית בגודלה בארץ.
אני - אריה רפאל - אחראי על כל השיווק והמכירה ללקוחות העסקיים
כבר למעלה משש שנים, אני אחד הטובים בתחומי (כך אומרים).
לאחרונה אני טרוד ברעיונות לשיפור ולייעול החברה שגב' כהן
וחברי ההנהלה לא מקבלים. גיליתי כמה דרכים ורעיונות שיש בהם
סיכוי מעבר ל"אולי" להזיז את החברה ממקומה השלישי למקום טוב
יותר.
אך ספק קינאה, ספק חוסר אמונה בי, דחו זאת בבוז גדול.
אני מחנה את הרכב מחוץ לבניין ונכנס ללובי. חוץ מהשומר בכניסה,
אין איש בבניין. אני עולה במעלית לקומה השביעית, פרוזדור ארוך
עם דלת קטנה שגדלה ככל שמתקרבים אליה. יש אור מתחת לדלת.
"משרדה של גב' כהן", לחשתי לעצמי תוך כדי שאני מתקרב לאט ושומע
יותר ויותר חזק את ההמולה בפנים ויודע בדיוק מה הולך לקרות.
כבר אחד עשר חודשים אני מנסה להשיג את "כנפי נשרים", חברת
התעופה הגדולה בישראל; לצרף במבצע מיוחד את ארבעים אלף עובדיהם
ומאתיים וחמישים אלף בני משפחותיהם לחברת "אפרסק", אך ללא
הועיל. לפני ארבעה ימים הודיע לי מנכ"ל החברה מר פישר חד
משמעית, שחתם עם המתחרים ושזה כבר לא נתון למו"מ.
ארבעה ימים לא הגעתי לעבודה, והנה אני ליד דלתה של גב' כהן,
כולם בפנים ואני מהסס אם להיכנס או לא. הסלולארי שלי מצלצל וזו
גב' כהן.
לא עניתי לשיחה. משכתי את הידית של הדלת למטה ונכנסתי פנימה.
שקט במאית שנייה, כאילו זו כיתה ג'2 של ילדים בבית ספר עממי
ונכנס המורה למתמטיקה הידוע לשמצה. רק צלצול הנייד שלי נשמע
בחלל החדר. הוא הפסיק לצלצל ועל המסך החיצוני כתוב "שיחה שלא
נענתה".
כולם מביטים בכל דבר חוץ מאשר בי. חלק בדפים שתחת אפם על
השולחן. חלקם בגב' כהן, בנייד, בביפר, רק לא אליי, לא לקשור
קשר עין.
"אריה, הגעת. איפה היית ארבעה ימים? בלעה אותך האדמה?" שאלה
גב' כהן לשבור את הקרח.
"בוא, תמזוג לך משהו לשתות". המשיכה תוך כדי שאחד הנוכחים הביא
לי כוס.
"תודה, אבל אני לא צמא", עניתי כיודע מה הולך לקרות.
"בואי לא נטייח את הדברים לקיר", המשכתי ואמרתי.
"אם כך, ניגש ישר לעניין", אמרה גב' כהן תוך כדי שהגישה לי
מעטפה לבנה.
"אתה מפוטר החל מהרגע", אמרה ונשענה עם שתי ידיים על השולחן
שלפניה.
שתיקה של שנייה... הרמתי את עיניי מהרצפה. הבטתי בגב' כהן בתוך
עיניה השחורות, המתפוצצות והמקומטות.
"סיימת?" שאלתי אותה.
"יש לך מה להוסיף?" שאלה אותי בחזרה, כמו כל ישראלי שעונה על
שאלה בשאלה אחרת.
"לא", עניתי ובתוכי עמדתי להתפוצץ.
מעולם לא חשתי בושה גדולה יותר. כולם בחדר נשאו עיניהם אליי עם
שרידי חיוך זדוני. מקומי עכשיו פנוי. יש משרה חדשה לאחד מהם.
אני, שהקמתי את החברה הזו ביחד איתך, אני נתתי לה את השם, חלק
נכבד מרעיונות הפיתוחים הם שלי. אני, שעבדתי פה לילות כימים.
אני, שאשתי והתאומים היו משניים לעבודה שהייתה אשתי האמיתית,
כבר לא זקוקים לי יותר? "לך הביתה?" "אתה מפוטר?" ובגלל
שפספסתי את חברת "כנפי נשרים"?
מה עם כל החברות שכן נכנסו לעסקה עם "אפרסק תקשורת" בזכותי
בלבד?
לא הוצאתי הגה. השארתי את הסערה בפנים.
"לא, אין לי מה להוסיף", סיננתי לחלל האוויר במשרד, הסתובבתי
ויצאתי.
אני לא זוכר כמה זמן הסתובבתי בחוץ, שעה, שלוש, אולי יותר.
אני זוכר שבערתי מבפנים. רציתי לצעוק. רציתי לנקום. רציתי
למות.

הגעתי הביתה.
"איפה היית עד עכשיו?" שאלה סימה, "התקשרתי אליך עשרות
פעמים..." הוסיפה ואמרה. כששמה לב שאני לא עונה נעצרה.
פתאום, כשראתה את פניי והבינה שזה לא הזמן לשאול שאלות מהסוג
הזה, היא רק חיבקה ונשקה לי על המצח.
כבר שלושה ימים לא יצאתי מהמיטה. ביום הרביעי קמתי בצהריים.
במקום קפה מזגתי לי ויסקי שעוד יש לי בבית, ושתיתי בלגימה
אחת.
סימה, שהבחינה בנעשה, לקחה לי את הכוס מהיד.
"לך תתקלח", אמרה סימה, "יש מים חמים. אנחנו יוצאים לאכול
ארוחת בוקר מאוחרת."
"לא, לא, לכי את", עניתי בקול חלוד, שהרי לא פתחתי את הפה
שלושה ימים.
"זה לא נתון לויכוח..." אמרה בעודה דוחפת אותי לכיוון המקלחת
וסוגרת עליי את הדלת.
כשסימה הייתה אומרת את המשפט הזה "זה לא נתון לויכוח", תמיד
ידה הייתה על העליונה.
יצאתי מהמקלחת, התלבשתי ויצאנו. אני אולי נראה טוב ומריח טוב
לאחר הגילוח, אבל אני שבור כמו כוס בחתונה של יהודי, זאת
שדורכים עליה, כשאומרים ברעד: "אם אשכחך ירושלים תשכח
ימיני..."
"לא אשכח את מה שעשית לי, גב' כהן", מלמלתי לעצמי.
הגענו למסעדה. כמובן שלא נגעתי בכלום חוץ מקפה שחור.
סימה הזמינה חביתה ומיץ תפוזים. היא ניסתה לפתח שיחה, לגרום לי
לחייך, אך לא שיתפתי פעולה, ישבנו ושתקנו.
סיימנו לאכול, הסעתי את סימה הביתה. עוד מעט היא צריכה להחזיר
את עוז ומיטל מהחוגים שלהם.
הסתובבתי עד הסוף הערב (או תחילת הלילה) חסר מעש, מושפל, רקוב
מבפנים עד עמקי נשמתי.
"אתה כל כך אוהב את סימה אשתך, את התאומים, הם כל חייך בעצם.
אתה לא יכול לעשות להם את זה."
הסכמתי לדברי האיש הקטן שלובש לבן ויושב על כתף ימין שלי.
"אבל אתה חייב לברוח מכאן לזמן מה", ענה האח האדום של האיש
הקטן שיושב על כתף שמאל שלי. "אתה לא יכול לסבול את זה יותר.
זה אוכל אותך מבפנים החוצה. העיתונים יתמלאו בסיפור הזה. כל
מקום שתלך העיניים ינעצו בך. לא נמאס לך לחיות בגן חיות כשכולם
מסתכלים עליך ואומרים "איזה מסכן אריה רפאל, הוא כבר לא מנהל
בכיר איפה שהיה רגיל כל חייו?"
איזה מסכן האריה מלך החיות שהוא כבר לא מלך באפריקה, הזכרתי
לעצמי בכעס את דברי מיטל לפני שנה בביקור בגן חיות.
"סימה אשתך אומרת שזה יעבור לעיתונות ולאנשים החטטנים, אבל זה
לא נראה. אפילו לא באופק הרחוק", סיים האיש האדום את דבריו.
למה שלא אקבל את ההצעה של חברת "וורלד" האמריקאית, המייצרת
מכשירי קשר למיניהם לכל רחבי העולם. כולל מכשירי סלולאר לחברת
"אפרסק תקשורת" שעבדתי בה עד לא מזמן.
כבר שנים שמר מקס קארטר, הבעלים, מנסה לגייס אותי לשורותיו;
כבר שנים שאני מסרב לו בנימוס.
אולי באמת ארצות הברית זה הכיוון, אברח לשנה-שנתיים; מי יודע,
אולי אשתקע שם לתמיד.
"די, אריה, תפסיק עם המחשבות המטורפות הללו", סובבתי שוב מבטי
לכתף ימין לאיש הלבן הקטן. "אתה יכול להפיל את זה על עצמך,
אפילו על סימה, אבל עוז ומיטל עוד קטנים, הניתוק הזה יזיק
להם."
"אז תעזוב לבד", נשמעה צעקה מכיוון כתף שמאל לשם חזר האיש
האדום.
רגליי הובילו אותי כמתוך הרגל וללא כוונה מיותרת ל"פאבלו",
הפאב הקבוע שלי.
ישבתי בשולחן פינתי ביותר והזמנתי ויסקי אחד אחרי השני.
לא זוכר כמה שתיתי. כשהגעתי לשמיני הפסקתי לספור, אך המשכתי
לשתות.
באיזה שהוא שלב, הזמנתי קפה שחור ומים מינראלים. לא נגעתי
בהם.
רק בהיתי בטיפות הקור הזולגות על הדופן החיצונית של בקבוק
המים, המרטיבות מעט את השולחן. הבטתי על אדי החום העולים מספל
הקפה, הנידפים באוויר.
לראשונה, לא הרגשתי נוח ב"פאבלו". הרגשתי כאילו תקועים לי
נעצים בכיסא. מין חוסר רצון לשבת, רצון עז ביותר ללכת, ואין לי
מושג לאן.
הרגשתי כאילו כולם בפאב נועצים בי מבטים ומתלחשים ביניהם.
"אפילו קובי בעל הפאב מתלחשש עם אתי המלצרית", מלמלתי לעצמי.
את שניהם אני מכיר טוב מאוד.
"מה שלומך, אריה?" שאל קובי והתיישב לידי.
'מצוין', עניתי בהזזת הראש הכל כך מוכרת בשקט מיואש. עיניי
עדיין מביטות באדי הקור הזולגים ובאדי החום המתפוגגים באוויר.
ידי חובקת את כוס הקפה ומתחממת מעט כשהאצבע מקישה בחוסר מנוחה
על שפת הכוס. לא הבטתי בעיניו של קובי מחוסר חשק לאורחים.
"הצטערתי לשמוע..." הוסיף קובי בחביבות שבעיניי נראתה כחביבות
יתרה מדי.
"אולי תתעסק בעניינים שלך...?" השבתי לקובי תוך כדי שעזבתי את
כוס הקפה. הרמתי את עיניי לראשונה מאז הגעתי הנה והבטתי בעיניו
מבט חודר ומסלק.
קובי הרים את ידיו כאות ל"סליחה שהתערבתי", קם וחזר לעבודה
השוטפת בפאב. הוא אמר לאתי המלצרית משהו באוזן; אני שוב יכולתי
לחוש שזה נגדי, הלחשוש הזה.
לא נגעתי במים ולא בקפה. שילמתי עליהם בכל זאת, ויצאתי.
וכך, בלי שום כיוון, טיילתי לי בחצי הלילה שנשאר.
כיביתי את הסלולארי ובהיתי בבובות החצי לבושות בחלונות ראווה
של חנויות בגדים עד שעלה השחר. נשמתי את האוויר המזוהם שהשאירו
המכוניות, האוטובוסים והמשאיות כל היום. והביוב שזרם כל הלילה.
הרגשתי זוועה. רגליי כאבו מ"הטיול הארוך", אך לא הפסקתי את
הטיול עד הבוקר. עד שהתפכחתי מעט. רק אז חזרתי הביתה, מלא בכעס
עד כי לא נשאר מקום לטיפת געגוע.

"אבא..." קפצו עליי התאומים עוז ומיטל. אני חיבקתי אותם
באדישות לאחר כמה שניות ארוכות.
סימה, שמכינה סנדוויצ'ים לבית הספר, הבחינה בזה דרך החלון שבין
המטבח לסלון.
"ילדים, לכו לאוטו", פקדתי ולא מסיבה כלשהי, שכן השעה 06:50
בבוקר, ויוצאים לבית הספר רק ב-7:30.
בסלון ישב אסף ברנע. הוא חשב השכר של חברת "אפרסק".
לא כל כך מוצלח בעבודה אבל בחור טוב. סימה ראתה בו בן משפחה.
אני לא נסחפתי עד כדי כך - ראיתי בו יותר בן, מאשר משפחה.
"שלום אסף", אמרתי בחיוך מעוך ואסף לחץ את ידי בחום.
מיטל החלה בוכה. כנראה דרכה על חלק בפאזל, שהכאיב לה מאוד.
סימה הלכה לבדוק ולהרגיע מעט.
"איך אתה מרגיש, אריה?" שאל אסף שאלה רטורית.
'איך נראה לך? אני מאוד שמח על ה"קידום" שקיבלתי', חשבתי לעצמי
בשקט.
"מצוין", עניתי בקול משקר וצולע.
"תדע לך שאני הייתי נגד ההצעה לפטר אותך. היחידי שהתנגד אני
חושב."
"כן, אני בטוח", עניתי בחצי זלזול בדבריו, חצי רצינות.
עכשיו אני יודע שגם עשו עליי הצבעה. נעצתי באסף מבט תוך כדי
שסימה חזרה והוא הבין את הרמז...
"אני חייב ללכת לעבודה", אמר תוך כדי לבישת הז'קט. סימה לוותה
אותו לדלת.
"הוא מעט מוטרד..." שמעתי את סימה מתרצת לאסף את התנהגותי. "תן
לו קצת זמן, זה כל מה שהוא צריך. תדע לך שהוא אוהב אותך כמו
משפחה", המשיכה להתנצל. אני גיחכתי לי בבוז כשסימה חזרה
פנימה.
הדלקתי את הסיגריה האחרונה בקופסה, מזגתי לי כוס קפה שחור שלא
התיישב לי טוב בבטן הריקה שלי. שקעתי במחשבות שלא הרפו ממני,
רק מהסוג הרע, כמו סיוט בצורת סרט נע מטורף של מנכ"ל "כנפי
נשרים", מסרב להצעה שלי באופן סופי. הפיטורין הפומביים שלי מול
הנהלת "אפרסק", כמו משפט ציבורי פומבי שנוהל ע"י השופטת לתיק
אחד, הגב' אורנה כהן.
התקשורת חוגגת, הקרע שלי עם החברים, אפילו ב"פאבלו" רע לי.
הרצון שלי לעזוב את המדינה, האדישות שלי כלפי המשפחה. סרט
מחורבן שרץ בשידור חוזר שוב ושוב.
"אני מאוד מודאגת. מה יש לך, אריה?" שאלה סימה.
"אני רק רוצה לישון..." עניתי לסימה בקול חלש. לקחתי שאיפה
אחרונה מהסיגריה, לגמתי שלוק אחרון ארוך מהקפה שגם ככה נגמר.
קמתי ופניתי לכיוון החדר, בזמן שסימה תפסה ביד אחד את כתפי...
"אתה לא הולך לשום מקום", אמרה, "אנחנו יושבים, ואתה מספר לי
הכל."
"ביחד נמצא פתרון לכל הסיוט הזה", הוסיפה ואמרה.
כאינסטינקט ישיר להנחת היד של סימה על כתפי, דחפתי אותה והיא
נפלה.
"אני מצטער, זה לא היה בכוונה", אמרתי לסימה בקול רועד וניסיתי
לעזור לה לקום אך היא דחתה את עזרתי.
"אני רק רוצה לישון", תירצתי תירוץ שלא מקובל אפילו עליי
ועליתי לחדר.
שמעתי את הדלת נטרקת כשסימה יצאה לקחת את התאומים לבית ספר.
אינני זוכר את המשך אותו היום, אני רק זוכר שלקח נצח עד שהגיע
הלילה.
סימה לא ישנה איתי באותו לילה. היא ישנה עם מיטל במיטה שלה.
ידעתי את זה, שכן כל הלילה שכבתי על הגב ובהיתי בתקרה. הסרט
המחורבן חזר שוב על עצמו רק שהפעם נוספה לו הסיטואציה עם
סימה.
הייתי אומר שהתעוררתי למחרת בבוקר אם הייתי ישן באותו לילה,
לכן אדייק ואומר שקמתי מהמיטה לשטוף את פניי וירדתי למטה
למטבח.
הכל התנהל בקרירות בבית. סימה לא פנתה אליי, התהלכנו כצללים
בבית.
היא דחקה בתאומים שיסיימו את ארוחת הבוקר כדי שייצאו לבית
הספר, שלא יאחרו. אני נשארתי לבד בבית. סגרתי על עצמי את
החלונות ואת הוילונות, והבית החשיך.
הטלפון צלצל בחוזקה, העיר אותי מחלום בלהות לחלום אחר לא פחות
גרוע ממנו, המציאות.
מעבר לקו היה עורך של עיתון כלכלה ישראלי מוכר, שרצה לעשות
כתבה מלכלכת על המתנהל ב"אפרסק".
הוא הבטיח תשלום נכבד, אני סירבתי בנימוס, וניתקתי את השיחה.
חזרתי לשקוע במחשבותיי. אט אט הרגשתי שאני נעטף שכבה אחר שכבה,
כמו בצק עלים, כמו קורי עכביש דביקים, בייאוש.
הצהריים באו וסימה עדיין לא. חשבתי עליה רבות לאחרונה.
בעיקר, עכשיו, על הדרך שבה הכרנו בצבא. סימה חיילת חדשה ואני
הייתי קצין צעיר, שאפתן, שהבין מהר מאוד כי הצבא הוא עולם קטן
עבורו.
פניתי ללימודי כלכלה תואר ראשון. סימה איתי, לאן שאלך, תוך כדי
שהיא לומדת בעצמה עיצוב פנים.
ומשם לתואר שני במנהל עסקים. סימה דואגת לכל מחסורי כמו אימא.
החתונה שלנו, שהייתה ערב לפני המבחן האחרון שלי לסיום תואר
שני.
מליל הכלולות, "טסתי" עם הרכב מטבריה לאוניברסיטה שבירושלים,
לעבור בהצלחה את המבחן. צחקתי על הזיכרון הזה.
והתאומים עוז ומיטל, המשכתי לחשוב והפעם בקול רם יותר.
יש להם יום הולדת בסוף החודש.
מדהים, כמה תמימים הם ילדים. יכול כל העולם להיחרב מסביבם, תן
להם חתיכת עוגייה מתוקה, והם שלווים כאילו לא קרה דבר וחצי
דבר. קח מהם את העוגייה, הם יבכו כאילו חרב העולם.
בסביבות השעה 13:00, הרמתי טלפון ל"וורלד" בארה"ב.
"את מר קארטר, בבקשה, זה אריה רפאל", אמרתי באנגלית שוטפת.
מר קארטר קיבל את השיחה למרות שהיה באמצע ישיבה חשובה.
"yes Mr. Rafael, what can I do for you?" נשמע מעבר לקו.
"אני בא", עניתי בעברית.
"אני מחכה לך", ענה מר קארטר, גם הוא בעברית כמחווה. נקבע
שכשאגיע תחכה לי לימוזינה בשדה תעופה.
קניתי כרטיס לעוד שבועיים, כאילו שכחתי מכל העולם, מכל
ההתחייבויות שלי, שבראשן המשפחה.
רק בצהריים המאוחרים, בסביבות 16:00, חזרה סימה עם התאומים
שכנראה אכלו בחוץ שכן מיד כשהגיעו עלו לישון צהריים.
"סימה", קראתי בשמה והיא עם הגב אליי, פותחת חלון, כלל לא
הגיבה.
"סימה", קראתי שוב בשמה, "אל תתעלמי ממני, בבקשה, אני מתנצל."
וסימה עצרה, סידרה את שערה מאחורי האוזן ועדיין בגבה אליי.
כשהבחנתי בזה מיד קמתי ונעמדתי מאחוריה.
"אולי תביטי בי", אמרתי בחצי שאלה.
"אני כבר לא מזהה אותך", ענתה סימה.
"אני כבר לא מזהה את עצמי" אמרתי, "אני מתנצל, באמת לא
התכוונתי."
זה לא שכנע את סימה. עליתי לחדר, נשכבתי במיטה והנחתי כרית,
חציה בין רגליי וחציה על הבטן.
סימה הגיעה אחרי כמה דקות ושכבה במיטה לידי.
בהינו דקות ארוכות בשתיקה בתקרה הלבנה ושמענו את הנשימות
שלנו.
"למה אתה מתנהג ככה?" שאלה סימה שאלה שהתשובה לא ידועה, שכן אם
הייתה לי תשובה הכל היה אחרת.
"אני מצטער, זה לא בשליטתי, קשה לי", אמרתי.
"קשה לי לאבד פתאום הכל ולהתנהג כאילו דבר לא זז ממקומו", סימה
קטעה אותי בחיבוק ארוך וחזק.
סימה הפסיקה להתעלם ממני. היא אמנם עדיין דיברה אליי בקרירות,
אבל לפחות חזרה לישון בחדר שלנו.
היא מתכסה בשמיכה עם הגב אליי.
אט אט החלה להפשיר. לאחר כמה לילות כבר הרגשתי את נשימותיה שוב
על צווארי. אני יודע כי אני נשארתי מחוסר שינה.
סימה נישקה לי את האף תוך כדי שינה, מה שגרם לי לחייך אחרי
המון זמן שלא חייכתי. הנשיקה הזו אומרת שכנראה סלחה לי אך לא
ידעה איך להגיד לי.
נשקתי לה בחזרה, מה שגרם לה לפקוח עיניים. היא חיבקה אותי
והניחה את ראשה על החזה שלי.
"אני באמת לא מבינה - מה יש לך?" שאלה סימה. "אתה מוטרד מאוד,
אתה לא ישן, אתה לא מדבר עם אף אחד, אתה פוגע בכולם, שותה
ויסקי בלגימות גדולות ומעשן המון."
"מה עובר עליך?" המשיכה סימה במה שנראה כרגע כמונולוג ולא
כשאלה כמו שחשבתי.
"כסף לא חסר לנו, כל העולם רוצה שתעבוד אצלו, אולי תירגע מעט
ותספר לי מה קורה?"
"צודקת", עניתי כמי שמשתיק אותה. הרי אין לי תשובות לשאלות
שלה.
איך אספר לה שבעוד שבועיים, היא תוכל לעודד אותי רק דרך
הטלפון, בעזרת אחד ממפעילי שירותי תקשורת לחו"ל?
אבל ידעתי שהיא צודקת.

אני זוכר שהשתדלתי, בזמן שנותר לי בארץ, לבלות כמה שיותר בחיק
סימה והילדים. בימים הנותרים באמת הלכנו ל"לונה פארק" ולגן
החיות.
סימה חשבה שהשיחה שלנו, יותר נכון המונולוג שלה, החזיר אותי
לקו הישר, לתלם. אך זה לא היה אפילו קרוב לכך.
שני לילות לפני יום חמישי הגדול שבו אני אטוס, לקחתי את סימה
למסעדת דגים יוקרתית במרינה בהרצליה. "דולפין כחול", כך נקראת
המסעדה.
נכנסנו פנימה. והיה שם מארח שבירך אותנו לשלום. המארח הוביל
אותנו לשולחן הפונה לים.
"מה תשתו?" שאל המלצר.
"את היין הכי יקר", עניתי וסימה קצת התבלבלה.
"הרי אין לך יום הולדת או משהו כזה. אני יודעת, אני אשתך זה 12
שנה", אמרה בחיוך ואני השפלתי מבט.
לפתע הרמתי את עיניי.
"סימה...?" קטעתי את דבריה בזה שקראתי בשמה.
"אני נוסע לארצות הברית ביום חמישי", אמרתי בלי לעצור.
"ומתי אתה חוזר?" שאלה סימה שהייתה רגילה שבמסגרת העבודה אני
הרבה בחו"ל. "יש יום הולדת 11 לעוז ומיטל בסוף החודש."
"אני לא יודע", עניתי, "אני לא יודע אם בכלל אחזור..."
שתיקה של כמה שניות ארוכות במיוחד. את המתח באוויר היה אפשר
בקלות לחתוך עם גרזן.
סימה התחילה לבכות. היא לקחה את התיק, ועזבה את המקום.
אני לא הלכתי אחריה. הרי אין לי בשביל מה. אני חרא של בן אדם.
בשביל מה אלך אחריה, להצטער? לבקש סליחה...? כאילו שזה יעזור
לי... (או לה, זה לא משנה).
זה כמו שאדרוס מישהו למוות בכביש מהיר ברשלנות מחפירה, אחר כך
אבוא למשפחה לבקש סליחה...?
נשארתי לבד במסעדה. שתיתי את כוס היין ויצאתי.
הגעתי הביתה. סימה לא הייתה שם. פתחתי חלון בחדר שינה, שיהיה
קצת רוח. "לא רוצה מזגן הלילה", מלמלתי לעצמי ונשכבתי לישון.
לא שנרדמתי יותר מדי. המחשבות לא הפסיקו להטריד אותי.
אני מאוהב בסימה עד כלות נשמתי... אנחנו יחד מהצבא... עברנו
תהפוכות עולם, וכלום לא נכנס בינינו...
והתאומים, מה איתם? הם צריכים אבא בבית...
למחרת קמתי ב-12:30, הכנתי קפה, הדלקתי סיגריה וישבתי לקרא
עיתון.
סימה הגיעה הביתה מנופחת מבכי, לא אמרה אפילו שלום (לא
שציפיתי...), ונכנסה למקלחת. אני משתדל לא להחצין את רגשותיי
יותר מדי כרגע, אבל אני קורא את אותה שורה בעיתון בפעם
העשירית.
אני לחלוטין לא מרוכז ולא יכול לקרוא. זרקתי את העיתון בחוזקה
על השולחן והדלקתי את הרדיו ואת הקומקום החשמלי להכין לי עוד
קפה.
סימה יצאה מהמקלחת, הגיעה אליי וחיבקה אותי מאחור. לא שמעתי
אותה בוכה, אך הרגשתי את ההתייפחות שלה ברעידות קטנות. היא לא
נתנה לי להסתובב ולחבק אותה חזרה. מה שהשאיר אותי עומד חסר
אונים כשאני יודע שהיא הולכת להתפרץ ולצעוק. לא הפריע לי שאני
לא יכול להגיב ולהיאבק אבל אפילו לא להשפיל מבט שישאיר לי מעט
אנושיות?
לאחר דקה של חיבוק בשקט מאחורה, כשהקומקום העלה אדים ואז כבה,
קיוויתי בלבי שזה מה שיקרה איתה; שתכעס ותעלה אדים עד שתירגע
ונשב על כוס קפה.
"אני מבינה את מה שאתה הולך לעשות. את העזיבה שלך, את הבריחה
שלך", קטעה סימה את המחשבות שלי.
"אני אוהבת אותך", אמרה, "אני לא רוצה שתעזוב, אבל אם זה מה
שהחלטת, אני רוצה לבלות איתך עד הרגע שאתה נוסע. כל דקה
אפשרית. כל נשימה..."
שניות של שקט... התכוננתי למלחמה ואני עומד לבד בזירה. היריבה
שלי החליטה לפרוש מהקרב, לאהוב, לא לבזבז זמן במלחמה.
"את מדהימה", מלמלתי לעצמי ועדיין עם הגב לסימה.
כשהרגשתי שאחיזתה רפתה, הסתובבתי וחיבקתי אותה.
חיבקתי אותה דקות ארוכות. חששתי שמא חדלה לנשום, אז שחררתי מעט
כדי לבדוק. וכשראיתי אותה מנגבת את דמעותיה בחולצתי, חזרתי
לחבק חזק.
את אותו היום בילינו בבית. הלכתי להוציא את עוז ומיטל מבית
ספר, סימה בישלה ארוחת צהרים בינתיים.
כל הדרך בחזרה הביתה מבית הספר שאלתי את עוז "קושיות"
במתמטיקה.
הגאון הקטן ידע הכל. מיטל הראתה לי מבחן שקיבלה בו 100 (היחידה
בכיתה).
הארוחה הייתה מדהימה, גם הסרט אחר כך והאמבטיה המשותפת.
בלילה שכבנו, אני וסימה, כאילו התחתנו רק אתמול. נרדמנו אף לאף
כמו שאנחנו אוהבים, לנשום אחד את השני.
סוף סוף הצלחתי לישון, באמת לישון. שינה עמוקה ומרגיעה אבל זה
לא היה לזמן ארוך...
"אין מצב שאתה עוזב..." מלמלתי לעצמי. התעוררתי במכה אחת כאילו
חלמתי חלום רע. התיישבתי על המיטה ובהיתי בסימה בעודה ישנה.
קמתי בעדינות כדי לא להעיר אותה. ניגשתי לשטוף פנים, תוך כדי
שהדלקתי את הקומקום, להכין לי קפה במטבחון של "יחידת ההורים"
שלנו.
שטפתי פנים עם הרבה מים. הקומקום צפצף, מה שגרם לסימה להחליף
צד בשינה שלה. ולא הצליח לגרום לי להפסיק לחזור על המשפט.
"אין מצב שאתה עוזב, אתה נשאר", מלמלתי שוב ושוב.
סימה, שליטפה את חצי המיטה הריקה שלי, הרימה ראש כמתעוררת,
כתוהה היכן אני, שמעה אותי ממלמל, אך לא הבינה מה.
לאט התקרבה אליי, אני מנגד התחלתי להגיד את המלמול יותר ויותר
בקול רם.
"אין מצב שאתה עוזב, אתה נשאר". סימה חייכה חיוך חסר פשרה,
משתאה.
"הכל בסדר?" שאלה אותי בעודה בוהה בי.
"אתה לא עוזב, אתה נשאר", אמרתי בקול כמי שלא יכול להפוך את
המילים לגוף ראשון. דהיינו: "אני לא עוזב, אני נשאר", אבל זה
לא פגע במאומה בשמחה שהייתה באותו לפנות בוקר בבית.
סימה חיבקה אותי. קפצנו, אני וסימה, ביחידת ההורים שלנו בקומה
השנייה בבית, בלבוש מינימאלי. צועקים יותר ויותר חזק "אתה לא
עוזב, אתה נשאר" שוב ושוב. עוז ומיטל התעוררו והגיעו אלינו
ליחידה. הם צחקו כמו תינוקות שמרימים באוויר כשראו אותנו.
עצרנו לרגע, אני וסימה, הבטנו בהם וחזרנו לקפוץ ולצעוק.
התאומים קפצו על המיטה שלנו וצעקו יחד איתנו בלי להבין יותר
מדי את המילים שקלטו. "אתה לא עוזב, אתה נשאר".
הפסדתי את הכסף של כרטיס הטיסה שהזמנתי אך זה לא הפריע לי
במאומה. התקשרתי בצהריים למר קארטר כדי לבטל את הגעתי.
"אתה בטוח?" שאל מר קארטר כמבקש עוד הזדמנות, שאחשוב על זה.
"בכל מאת האחוזים", עניתי ישירות, תוך שאני מביט בעוז ומיטל
משחקים בפאזל ובסימה עושה למיטל צמות.