עכשיו קצת קר לי, אבל יש לי חולצה ארוכה בתיק.
אני מרגישה שאני יושבת במקום שנורא קוסם לנפש שלי, משחרר אותי
להיות כאן.
אף פעם לא הקשבתי לים, את יודעת? אף פעם לא שמעתי שקט מוחלט.
אני מרימה קצת את הראש והשקיעה מאירה לי את העיניים. "יש לך
עיניים בצבע של דובדבן", תמיד היית אומרת לי.
הרוח מלטפת לי את הפנים ואני מתגעגעת אליו, יום יותר מבכל יום
אחר. יש לו את החיוך הכי תמים בעולם ואת העיניים הכי זוהרות
שיש, הקול שלו מתחיל להשכח מזכרוני.
אמא, אמרת לי שאני מקסימה פעם, זוכרת? אז למה זה כבר לא עוזר
לי? אמא, החיים אלה כידררו אותי כמו כדור בעשרה שקלים ששבר לי
שתי אצבעות לפני שנתיים. אני שומעת אנשים, אבל לא מקשיבה להם.
אני בקושי שומעת את עצמי.
המים קיבלו צבע מעט סגלגל, כשאני מסתכלת עליהם מכאן... ועכשיו
נהיה לי קצת יותר קר, השמש שקעה כמעט לגמרי.
אני מסתכלת לתוך עצמי, מחייכת את החיוך הכי מאושר שלי וזועקת
לתוך עצמי "כמה שאני מזויפת." אמא, למה אני לא מרגישה שום דבר?

"לדמעות שלך יש צבע של אלוהים," הוא אמר לי פעם, זאת הייתה
הפעם היחידה שבכיתי מאושר.

אני חושבת שאניח את עצמי כאן, אשליך את עצמי לתוך הים, שישטוף
את כל מי שהייתי עד עכשיו.
אני אתיישב מול הפסנתר שתמיד אהבתי כ"כ, הפסנתר שלך, הפסנתר
שעליו ניגנתי את עצמי.
"מנגינה של מלאכים," כמו שתמיד אמרת.

אמא, אני צריכה שתעזרי לי לכתוב מנגינה חדשה, שתהיה כואבת פחות
מהקודמת.