הדרשה מעובדת משיעור של הרב אביה הכהן, בישיבת הקיבוץ הדתי,
עין צורים. ניתן לשמוע את השיעור מדי יום חמישי בשעה 22 בלילה,
בישיבה (השיעור פתוח לכל, גם לנשים). רק אל תאמרו שבאתם
בגללי.

דינה, בת יעקב, יוצאת ''לראות'' בארץ. שכם בן חמור אונס אותה.
אולם, שכם חוזר בתשובה: ''ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את
הנערה וידבר אל לב הנערה.'' שכם חוזר בתשובה, הוא מבין שהוא
הרס את החיים של דינה, ועכשיו עליו לתקן את חטאו. התורה כבר
אמרה: ''כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא ארשה ותפשה ושכב עמה
ונמצאו. ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף ולו תהיה
לאישה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו.'' התורה אומרת כי
האונס בתולה, נדפק - עליו להינשא לה ולדאוג לכל צרכיה. אנו,
החיים בעולם מודרני, בעל ערכי מוסר מודרניים, מזדעזעים. הרצחת
וגם ירשת?! וכי מדוע תסבול נערה מסכנה ותחויב להתחתן עם זה
שהרס לה את החיים?! חז''ל כבר סייגו את הכתוב ואמרו כי אם היא
לא רוצה להתחתן עמו, אין היא חייבת, אולם היא רשאית לכפות עליו
נישואין.

אולם פירוש חז''ל אכן רחוק מהפשט. הסיבה לכך שהנאנסת אמורה
להתחתן עם האנס קשורה לסיפור שמאוד מזכיר לנו את סיפור דינה
ושכם, והוא סיפור אמנון ותמר.

ספר שמואל ב', פרק י''ג. אמנון מתאהב באחותו למחצה, אחות
אבשלום, תמר. אמנון משתמש בעצת בן דודו, יהונדב, ועושה תכסיס
בשביל ''להשיג'' את תמר - הוא עושה עצמו חולה. כאשר תמר מגיעה
אל אמנון ורוצה לסעוד אותו, לפתע תוקף אותה אמנון. תמר אומרת
לו: ''ואני אנה אוליך את חרפתי...'' למרות זאת אמנון פוגע בה
בברוטליות, ואז הוא שונא אותה שנאה גדולה מאוד: ''כי גדולה
השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה.'' ואז אמנון משלח אותה ממנו.
היא מפצירה בו: ''ותאמר לו אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת
אשר עשית עמי לשלחני.'' אבל אמנון לא שומע לה. הוא קורא
למשרתיו, וכל האהבה הגדולה שהייתה בתחילת הסיפור פגה. ''שלחו
נא את זאת מעליי החוצה...'' פתאום תמר, אהובתו, נהפכת לגוף
שלישי, למרות שהיא נוכחת בגוף שני. אחרי שסיפק את יצריו, עכשיו
היא סתם חפץ מעיק. החפץ לא רק מעיק אלא תובע. ''ועליה כתונת
פסים כי כן תלבשנה בנות ישראל הבתולות מעילים.'' בנות ישראל
הבתולות לבשו סימן היכר בכדי שיידעו שהן רווקות. הרמב''ם כבר
כתב כי גם הרווקות וגם הנשואות יוצאות לרשות הרבים עם כיסוי
ראש. אז כשכיסוי הראש לא משמש סימן הבדל בין רווקה לנשואה,
צריך סימן היכר. תמר קורעת את כתונתה זו. היא פוגשת את אבשלום
ששואל אותה האם אמנון פגע בה. אין תשובה, זה די ברור שזה הוא.
אבשלום אומר לאחותו: ''החרישי, אחיך הוא, אל תשיתי את לבך לדבר
הזה.'' דוד המלך שמע את הדברים, ומה תגובתו? ''וייחר לו
מאוד.'' אבשלום לעומת זאת שונא את אמנון ''על דבר אשר ענה את
תמר אחותו.'' אמנון בסופו של דבר נרצח על ידי נערי אבשלום,
וכפי שמנסח זאת יונדב: ''אמנון לבדו מת כי על פי אבשלום הייתה
שומה מיום ענותו את תמר אחותו.''


על פי הפשט, בחורה שנאנסת לא נמצאת בראש סולם רשימת המשודכים.
היא לא תמצא בקלות חתן, כי בתולין זה קודש ואף אחד לא ירצה
בחורה שאינה בתולה. לכן באה התורה ומבטיחה לה שהיא תקים בית
בישראל ויהיה מי שידאג לה. בנוסף לכך בעלה משלם מוהר (נדוניה)
לאביה.

שכם בן חמור מבקש מאביו שייקח לו את דינה לאישה.

לאחר האונס, יעקב מחריש. האחים עצובים וכועסים ''כי נבלה עשה
בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה.'' לאחר תגובת האחים, שכם
מבקש את ידי הנערה ממשפחת יעקב, ונותן להם מוהר, כנדרש מהאנס.
האחים מרמים את שכם, ובתכסיס חכם הורגים את כל בני עירו של
שכם.

יעקב כועס על לוי ועל שמעון שהרגו את אנשי שכם, ואומר להם שזה
מעשה טקטי לא נכון - עתה הם בסכנת מוות מעמי הסביבה. האחים
מגיבים: ''הכזונה תעשה את אחותנו?!''

יעקב אבינו שותק. מדוע? יעקב יודע כי התפתח כאן בסופו של דבר
סיפור אהבה בין בתו לאהובה, ולכן, למרות התנגדותו לקשר זה, לא
הוא זה שיהרוס את הקשר. כלל ברזל - אסור לאדם חיצוני להתערב
במערכת יחסים ולשבור את הקשר.

האחים הם אלו שישברו את הקשר ושישאירו את דינה אומללה. אולם
בכל הסיפור לא רואים כי דינה היא זו שחשובה להם, ובגלל ששכם
ענה את דינה, נוקמים בו. באמת פגיעת דינה לא חשובה כל כך, לא
כמו פגיעת תמר, אחות אבשלום. אבשלום נוקם באמנון בגלל שאמנון
פגע בתמר. האחים פוגעים בשכם בגלל כבוד המשפחה. פגעו בכבוד
המשפחה, בבית יעקב, באחותנו, לא בדינה. רואים היטב שכוונתם
הייתה רעה גם מסמיכות העניינים לתחילת פרשת וישב (הפרשה הבאה),
שם לוי ושמעון הם ממארגני הורדת יוסף לבור במטרה להרגו בראשונה
עד שהוחלט למכרו. אין אני בא לבקר את אבותינו ולהתגאות
בחטאיהם. מטרתי להראות כי ספר בראשית, המלמד אותנו לקחי חיים,
מלמד אותנו אף הפעם: האבות, שהיו מרכבה לשכינה, היו אנשים בעלי
גוף ונשמה. גופם ניצב בארץ, אך ראשם מגיע לשמים. אבותינו היו
אנשים בעלי שאיפות טובות, שכל מטרתם להשתפר. דוד המלך חטא בחטא
בת שבע; למרות שהגמרא אומרת כי לא חטא בחטא זה, אולם הגמרא
אומרת כי תשובה לומדים מדוד. הדמויות בתנ''ך, בניגוד לספרות
הנוצרית, לא מחפות על אף אדם, אף לא על מקבל התורה, משה רבנו.
האבות היו אכן אנשים צדיקים, אולם חטאיהם, ובמיוחד תיקוניהם,
מלמדים אותנו את החתירה המתמדת לשלמות ולצדק.