"ויושע אדוני ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", כך נכתב בתנ"ך
כשיצאנו ממצרים, אחרי ארבע מאות שנה בגלות, שעבוד, עבדות להיות
בני חורין. בגלל זה בפסח, סבא שלי מכריח אותי לשתות ארבע כוסות
יין אדום. אף פעם לא התנגדתי לשתייה ובטח לא ליין אדום. כל ערב
שישי בפאב אני שותה ארבע כוסות ויותר.
         אבל בפסח זו חוויה שונה. יושבים מסביב לשולחן,
מספרים כמה מסכנים היינו במצרים "תחת העבדות שהחיל על בני
ישראל, פרעה וכל עמו המצריים", פתח סבא את דבריו.
מה שבהחלט לא מונע מאלפי ישראלים לבלות את חג הפסח בסיני.
חשבתי לעצמי בשקט כדי שסבא לא יתעצבן.
"עכשיו אנו בני חורין, חופשיים לעשות כאוות נפשנו", טורח סבא
לספר לנו כל שנה בשפה פשוטה כאילו אנחנו בני שלוש ותמיד נשאר
בגיל זה.
         "אתם יודעים מה עבר על אבותינו במצרים?", שאל סבא גם
השנה בתחילת ליל הסדר כשהביא לי כיפה מהארון. כל בני הבית:
סבתא, ההורים שלי כל האחים והאחיות של אבא (מי שנשוי עם אשתו
ובעלה) הנכדים נכדות ושכנים קרובים כל כך קיוו שהשנה הוא ישכח
ויוכלו לישון מוקדם.
"רק לא בשלוש וחצי לפנות בוקר כמו בכל שנה", אמר דוד בנצי.
         אני שעוד זוכר את הסיפורים משנה שעברה עושה את
הפרצוף המתעניין שסבא כל כך אוהב. הוא ממשיך: "שכנעו אותם
לעבוד בשביל המצריים והבטיחו לשלם לבני ישראל", אמר סבא והרים
את האצבע גבוה למעלה. "לבנות ערי מסכנות לפרעה, את פיתום ואת
רעמסס", ציטט מהתנ"ך ואני מהנהן בראש לאות התעניינות גוברת
והולכת.
תוך כדי שם לב שכל בני הבית כמו בשעת ת"ש בצבא מתכוננים לישון
עד סוף הסיפור ותחילת האוכל.
         "אחר כך שועבדו בעבודה קשה בחומר ולבנים מבלי לשלם
לבני ישראל על עבודתם. העבידו אותם חינם אין כסף", סבא השתעל
מעט, הוציא מטפחת משובצת מהכיס וקינח את האף.
"עינו אותם, גזרו עליהם גזרות קשות כמו מיסים כבדים. לא היה
להם מאיפה לשלם שכן על העבודה לא קיבלו כסף אפילו לא את מה
שהבטיחו לשלם בהתחלה"
דווקא בגלל השקט ששרר כשכולם נרדמו, פני הפכו לרציניות יותר
וקשובות באמת. אני לא חושב שסבא שם לב להבדל בין ה"קשוב" של
מקודם, לקשוב הנוכחי.
         "פרעה מלך מצרים לא נתן לבני ישראל להביא ילדים
לעולם. היינו מיילדים את הנשים בשדה, תחת עצי התפוחים", הגביר
סבא את קולו החלוד ומיד עצר לשתות מים.
כמו דבק בשליחות ההסברה מטעם אלוהים המשיך: "גזרו גזרות והרעות
מפעם לפעם מחדש. איפה שהיה אפשר לקבל עוד מבני ישראל. עוד
ללחוץ... ועוד ללחוץ חזק.
אפילו כשבא משה רבנו בשליחות מאלוהים לפרעה ואמר את המשפט:
'שלח את עמי' (שכתוב על שטר עשרים ש"ח), מיד פרעה חשב לעצמו:
'אם יש לבני ישראל שלמדו לעבוד ביעילות זמן לשלוח שליחים ולבקש
חופשה לאלתר כנראה שהתרגלו לעבודה הנוכחית ואפשר להעמיס עליהם
ולהגדיל את היעדים הנדרשים'. וכך גזר פרעה שמהיום תוכפל
העבודה.
בני ישראל המסכנים חיו בלי אפילו תנאים מינימליים"
         בשלב הזה איבדתי קשב אצל סבא שהמשיך עוד בלהט הסיפור
עד ששם לב שאני לא קשוב. עשינו הפסקה לשתיית אחת מארבעת
הכוסות.
התחלתי להקשיב לסבא וגם הפסקתי בערך מאותה סיבה. סיבה שאותה די
חששתי להגיד לו. נתתי לו להנות מההרצאה שלו ואחרי ששתיתי את
הכוס בבת אחת בנטייה לצד שמאל כמו שסבא מבקש (כי זה עיקר
המצווה) לבשתי שוב את החיוך הילדותי.
סבא סידר לי את הכיפה במרכז הראש וליטף לי את הלחי.
         "אפילו את המתים לא כיבדו", המשיך סבא כאילו מעולם
לא הפסיק. "מי שמת לא נקבר וברור
שלא נתנו למשפחה שבעה ימים להתאבל עליו", נרגז סבא והפך אדום
כמעט כמו היין שמזג לכוס שנייה. אני שבדרך כלל לא נרגז מהר
האדמתי יותר מסבא לקחתי את הכוס השנייה ושתתי בעמידה בבת אחת
בלי הטיה הצידה. הנחתי את הכוס בחבטה על השולחן שהעירה את כל
בני הבית האחרים.
         "אני לא חושב שהעבדות ממצריים נגמרה סבא היא קיימת
עד היום", אמרתי בקול מנסה לשלוט בכעסי העולה וגובר. סבא
שניצוץ הבזיק בעיניו היה קשוב שכן לא בכל שנה יוצא לקיים דו
שיח על העבדות במצרים. הוא התרגל להרצות, כולם נרדמים ואני
מהנהן בראש עד שמסיים.
"היא קיימת עד היום ואף אחד לא שם לב בגלל שאנחנו בתוך המערכת
הזו של העבדות החדשה. כאן מרגישים שזה המצב וצריך ללמוד לקבל
אותו יותר מאשר לשנות אותו. אנו לומדים איך מגיעים למקום של
מעבידמנהלעצמאי ולא עבד-כפוף מרותשכיר", עכשיו תורו של סבא
להנהן בראש.
"הרי מה ההבדל בין העבדות במצרים לעבדות החדשה?", המשכתי בשאלה
רטורית ", ההבדל היחידי הוא התקופה וההגדרות של אותה התנהגות
אך שום דבר לא השתנה.
במקום פרעה ושריו יש לנו כמה דמויות של רודן מצרי.
         הראשונה שבהם היא מדינה וממשלה שמטילה עלינו מיסים
ומיום ליום מגדילה אותם, גם כשאין לנו מאיפה לשלם אותם. לדוגמה
מי שלא עובד כלל (מובטל) בעל כורחו (לפני שנדבר על המשפחה
שלו), הרי צריך לשלם ביטוח לאומי 100 ש"ח כל חודש. כמה מוזר
לדרוש מאדם שאין לו הכנסה לשלם. מאיפה יביא את הכסף?
גם מי שעובד", הגברתי את קולי:  "גובים ממנו מיסים כבדים, מבלי
לקבל תמורה ממשית לכסף שמשלמים. לא מדובר רק על מס הכנסה אלא
גם ביטוח בריאות, ביטוח לאומי ומס קופת חולים (שאמורים לשרת
אותה מטרה לא?)
ובנוסף אם היו גובים מיסים על הכנסה של עובד, זה עוד איפה שהוא
יכול להתפרש כמקובל (בלית ברירה). אך למה עובד המקבל החזרי
נסיעות שזה כסף שהוציא במהלך עבודתו כסף זה שמקבל נכנס לברוטו
ועל כן משלם גם עליו מיסים וכך נוצר מצב שהעובד מקבל החזר
נסיעות נמוך מהוצאתו האמיתית החזר הנסיעות הוא כסף האמור
להיכנס למשכורת נטו של העובד הרי אין זה הכנסה אלא החזר על מה
שהעובד הוציא".  
         "הפרעונים לא נגמרים במדינה וביושבים בראשה. גם
במגזר הפרטי קיים העבדות היום עובדים בבניין. את צורת הפירמידה
מחליף צורת המלבן אך דבר לא השתנה במהות. עובדים בעיקר בני
מיעוטים (שמרחק בתיהם מבית החולים גורם לנשותיהם ללדת בשדה
ואפילו אין להם עץ תפוח לשבת תחתיו), עובדים זרים ואף ישראלים,
חיילים משוחררים שזוהי 'העבודה המועדפת' שהמדינה זימנה להם
לקבלת 'מענק' וברור שהם עובדים בתת תנאים. לא מדובר רק על תנאי
שכר מינימאליים אלא בתנאי עבדות ממש כמו במצרים. עבודה מרובת
שעות בחוםקור. אולי כיום כבר לא מכים בשוט את העובדים החלשים,
פשוט מפטרים ללא תנאים ושישברו את הראש עם חברת כוח אדם.
אז מה אם הבטיחו לשלם גם לבני ישראל במצרים הבטיחו לשלם.
למרות שהמדינה לא עוזרת לחייל המשוחרר המסכן בשכירת שירותי
עורך דין כדי לתבוע שכר העבודה ופיצויי פיטורין. החייל מקבל
מכתב ושובר לשלם 100 ש"ח ביטוח לאומי והוא צריך להזדרז לפני
שישלם קנס"
         מזגתי כוס שלישית לי ולסבא. הרמתי את עיניי ולפי
סימוני האצבע כמו בהצבעה בכנסת מזגתי לכל בני הבית הערים כוס
יין.
"למי שיש עבודה נורמאלית שהתנאים בה מתחילים להראות סבירים",
המשכתי בדבקות שירשתי מסבא שלי תוך כדי שאני מוזג כוסות יין
לכולם
"מגלה שזהו רק בסיס רעוע שכן כל חברה כלכלית שמטרתה רווח לא
תבחל בשום דרך להשיג את מטרתה. אפשר בהגדלת מכירותשיפור השירות
ולחלופין אפשר בזה שתשלם פחות לעובדים. גם בלשלם פחות לעובדים
יש שני דרכים לעשות זאת האחת היא בדרך שמנצלים את המצב הקשה
במשק שהעובד מפחד לקום ולעזוב בלי כיוון מסוים. יוצרים 'הרעת
תנאים מוסכמת'.
ויש שמתחכמים ומנצלים בדרך שונה שהיא הדרך השנייה. מציבים
יעדים מסוימים לדוגמה: בונוסים מסוימים על כמות מכירות מסוימת.
לאחר שעברת את היעד שהוצב, היעד גדל ואילו התגמול יורד.
         כך מגדילים רווח בדיוק כמו שפרעה חשב כשמשה צעק:
'שלח את עמי': אם יש להם זמן ויכולת לעמוד ביעדים שהצבתי להם -
תוכפל העבודה.
לחיי העבדות החדשה", הרמתי את הכוס גבוה ושתתי בבת אחת כמו את
השתיים הקודמות.
סבא עזב את הבלגאן שנוצר בליל הסדר ויצא למרפסת לנשום אוויר.
אני יצאתי אחריו וסגרתי עלינו את הדלת.
         "במשך עשרים וחמש שנים כל שנה אני מספר את הסיפור
שאנחנו בני חורין כעת והכל תקין ותקופת פרעה לא תחזור בעידן
החדש. אף אחד מעולם לא השתתף בסיפור כולם ישנים בליל הסדר כמו
בחיים. אמא שלך וכל המשפחה ביחד עם כל בני ישראל היוצאים
ממצריים כמו דובים בחורף. הם לא יפעלו לשנות את המצב הקיים.
כמו שאמרת הם מניחים שכדאי להסתגל למצב הקיים של עבדות מאשר
לשנות אותו. קונים בגדים חדשים לחג ומשלמים על זה כל השנה".
סבא נאנח בכבדות וחזרנו פנימה לסיים את ליל הסדר ולפי משאלתו
של דוד בנצי בשעה אחד בלילה.
         זה היה ליל סדר מיוחד במינו שכן היה האחרון עם סבא.
הוא נפטר חמישה חודשים מאוחר יותר קצת לפני ראש השנה. אמא שלי
קבלה חופש מהעבודה רק שישה ימים למרות שימי האבל הם שבעה.
"לא מכבדים את המתים", ציטטתי את סבא מליל הסדר.