אתה הולך ברחוב, פתאום אתה רואה בחורה. הדמיון הפעיל שלך לא
מאכזב אותך גם הפעם. היא בלונדינית. בערך בת 20. נראית מאוד
רוסיה, פנים עצובות. אם היא רוסיה, בטח עלתה לפני שנתיים לארץ,
שונאת את ישראל, שונאת את רוסיה, שונאת את החיים. בטח גם לא
יהודייה, וגם אם כן, זה לא ממש מזיז לה. מדברת רק רוסית, רק עם
רוסים. בטח מזריקה הרואין כל לילה, כל הלילה. אולי היא זונה,
עכשיו היא חוזרת מזיון עם 100 שקל ביד, כדי להביא לסרסור שלה.
בטח בדרך מרוסיה לכאן אנסו אותה איזה מאה פעם. בטח גם אמא שלה
זונה, ורק אלוהים יודע מי זה אבא שלה. היא לעולם לא תדע. היא
חיה עם אמא לבד ברוסיה, שתיהן היו רעבות, ואמא שלה שלחה אותה
לישראל, שתשלח כסף. בטח מתחת לבגדים האלה יש צלקות מהמכות שהיא
חוטפת מהסרסור. היא חיה בדירה מצ'וקמקת בתל אביב עם עוד נערות
כמוה, רוסיות או מזרח אירופאיות. בעיניים הישראליות שלך, הכל
אותו חרא. כמו חיה, לא אכפת לה מכלום, העיקר שיהיה מה לאכול
ואיפה לישון. בטח גם מעשנת כאמל, למרות שיש לה בקושי עשר
אגורות בארנק, ואיך לא, הפה שלה בטח מסריח מוודקה. אתה יודע
טוב מאוד שלא יהיה לך על מה לדבר איתה, אלא אם כן אתה תשכור את
שירותיה. אתה לא יודע אם לשנוא אותה או לרחם עליה. על כל זה
אתה חושב בשתי שניות. ואז הפלאפון שלה מצלצל, והיא עונה, הלו
מרחבא, כיף אלחאל.