הוא הסתכל בעיניים שלה, ירוקות כמו שדה שלא נגמר.
מה לא היה נותן כדי להיות איתה עכשיו, מתחת לשמיכת הפוך, לשתות
איתה שוקו חם, ביחד.

"הזדקנו", הוא אומר לה, לוקח עוד לגימה מהשוקו המהביל. ידו
סביבה, מרגיש את עורה הרך, נושם את שערה ומסתכל בעיניה הירוקות
הבלתי-נגמרות. איכשהו, מכל הדברים בעולם שאני יכול לעשות,
לקפוץ באנג'י, לצנוח ממטוס בגובה אלפיים מטר, לעשות סנובורדינג
על איזו פסגה איפשהו באלפים, לשבת עם אינדיאני באיזה חור
בג'ונגל בפרו ליד מאצ'ו פיצ'ו ולעשן כל היום... במקום זה, אני
פה איתך, שוכב מתחת לשמיכת פוך, שותה שוקו.

כשהוא התעורר וראה שהוא בהימלאיה באיזה בית הארחה זול, אפילו
הדלאי לאמה שמע את זעקתו- "מה אני עושה פה, איפה היא, ואיפה
לעזאזל השוקו?!"

זה מצחיק, איך שהעניינים מתגלגלים לפעמים. איך שהעננים משתנים
לפעמים. בהרי ההימלאיה זה נכנס בו, ההתגלות ששינתה את חייו.
בבית הארחה זול איפשהו על הרי ההימלאיה הוא הבין שעניינים
דומים מאוד לעננים, לא רק באיות, אלא גם בגוון. כי יום אחד הוא
יכול לשבת בבית, מחוץ לחלון ענני סערה אפורים, סופת ברקים
מטורפת, והוא יושב איתה, מביט בעיניה הירוקות, נושם את שערה,
ושותה שוקו חם. ולהבדיל, הוא יכול לשבת מול שולחן כתיבה איפשהו
בבית הארחה זול בהרי ההימלאיה, כשאפילו על העננים הוא מסתכל
מלמעלה, והם לבנים כמעט כמו מסך השלג שירד לפתע על חייו.

הוא התחיל להיות אופטימי כאשר נוכח לדעת שהוא די מבין טיבטית,
ושהבודהיסטים לא כל כך שונים מהיהודים, ושבעצם לדברים יש תמיד
נטייה להסתדר. אז מה אם היה מעדיף שהדברים שלו היו מסתדרים יחד
איתה, ולא בטיבט. אך בעצם היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
במילא תמיד הייתה לו משיכה למקומות אקזוטיים. הוא עוד היה עלול
להתעורר פתאום באיזה מדינת עולם שלישית באפריקה, או שם, בגדה
המערבית, באיזה מקום עוין. אז בעצם ככה זה עדיף.

אבל הגעגועים היו בלתי נמנעים, בעיקר אליה, שליוותה אותו דרך
כל הקשיים, ותמיד נתנה לו פרספקטיבה שונה על הדברים. תמיד עזרה
להבין את הדברים ולפעמים גם להתגבר. לה בטוח הייתה איזו עצה
טובה, אם במקרה יום אחד התעוררת בטיבט.

בסופו של דבר חשב: אם כבר אנחנו בטיבט, אם כבר על ההימלאיה,
לפחות כדאי שנפיק מזה את המיטב, לא? אז הוא החליט לטפס לפסגת
האוורסט. בתור צעד ראשון, הוא הוריד את הפיג'מה. אם מטפסים
לפסגת האוורסט, המינימום הוא להתלבש כיאות למקום מכובד שכזה.
למזלו, כנראה שמישהו שכח במלון-ההארחה הזה שם בטיבט חליפת
שלושה חלקים מחויטת! הוא התגנדר כמו שלא התגנדר בחיים שלו,
הסתרק והתבשם. שעות הוא הקדיש לקשר המסובך הזה של העניבה, עד
שיצא בדיוק מושלם.

הוא יצא מבית ההארחה הזול, נופף לשלום. "בפעם הבאה שאני אראה
את המקום הזה, אני אוכל להגיד שכבר הייתי על פסגת האוורסט".
למזלו ראה שם איזה מקומי. "סליחה, האם תוכל להדריך אותי לכיוון
פסגת האוורסט, בבקשה?" אמר בטיבטית. "ובכן, למעלה כל הדרך?
בסדר גמור, תודה." תמיד חשוב לשמור על נימוסים, במיוחד על
ההימלאיה.

הוא התחיל ללכת במעלה ההר. כל הדרך עד פסגת האוורסט חשב רק
עליה, הקור הציק לו. הוא הניח שאם היא הייתה פה איתו, עכשיו,
על השלג, מתחת לשמיכת הפוך היו שוכבים. אי שם בגובה שמונת
אלפים שמונה מאות ארבעים ושמונה מטרים, על פסגת ההימלאיה,
יושב, ובוכה.