כיום אני בן עשרים וארבע. לפני עשר שנים, כשהייתי בן ארבע
עשרה, יריתי באבא ואמא. כמו-כן יריתי בשני אחי, האחד בן שמונה
עשרה והשני בן שבע עשרה. באותו לילה לא הצלחתי להרדם, וכל מיני
מחשבות התרוצצו לי בראש. קמתי מהמיטה, הלכתי לחדר השינה של
ההורים, הוצאתי את הרובה והמחסנית מארון הבגדים, טענתי אותו
כמו שאחי הראה לי, ויריתי. יריתי המון. כאשר נכנסתי לחדר
השינה, כל הגוף רעד לי, הלב פירפר והדם עלה לראש, עד שממש לא
יכולתי לראות מה קורה מולי. הידיים היו הדבר היחיד שלא רעד.
עניין המספרים לא מפסיק להטריד אותי, למרות שאני מסרב לראות בו
משהו מיסטי: הגיל שלי, ארבע עשרה, שזה פעמיים שבע; המספרים
העוקבים בגילאי האחים והרובה, שש עשרה-שבע עשרה-שמונה עשרה;
שבע שנות המאסר שנגזרו עלי. הייתי יכול להגיד שאני בן עשרים
ואחת, שזה שלוש פעמים שבע, אבל אני לא רוצה לשקר. אני רוצה
לגלות את האמת.
   זהו לא מכתב התאבדות, אל תבינו אותו לא נכון. ישבתי שבע
שנים בכלא, כמו שנקבע בבית המשפט, ארבע מהן במתקן לנערים ושלוש
במתקן אמיתי של מבוגרים. השתחררתי לפני שלוש שנים, וכעת אני
נמצא לקראת סיום תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באחת
מהאוניברסיטאות בארץ. מה שאני כותב הוא מעין וידוי. דתות שונות
משתמשות בשיטות וידוי, כל אחת בדרך המיוחדת שלה. הדת הקתולית
היא הדוגמא הברורה ביותר, אבל גם בני דתות אחרות מתוודים בצורה
פרטית, בעיקר לפני אלוהיהם. האמת היא, שאין שום צורך להתוודות
לפני אלוהים שכן הוא רואה הכל, אבל כוהני הדת הבינו את כוחו
המשחרר של הוידוי, והשאירו את הפרדוקס המגוחך הזה על כנו. לי
אין שום דרך להשתחרר מזכרונות הלילה הנורא ההוא. במהלך שהותי
במתקן לנערים התקרבתי לדת, כדי לגרש את הסיוטים שיש לי. בהתחלה
הלכתי רק בערבי יום שישי לקבלת שבת, אחר כך התפללתי והשתדלתי
לשמור מצוות, ולבסוף למדתי בבית הכנסת הקטן שחסידי חב"ד פתחו
אצלנו.
   אני זוכר יום גורלי אחד, כשהייתי בן שבע עשרה, שבו רב
המתקן לקח אותי לאיזו ישיבה, לא הרחק ממתקן הכליאה, לבחינה
לפני אחד מהמורים, אדם בעל זקן לבן עבות ועיניים קטנות ושחורות
שננעצו בי מאחורי המשקפיים שלו. לאחר הבחינה הרב קנה לי גלידה
בקיוסק שליד הכולל ואנחנו חזרנו למתקן. כל הדרך חזרה לא
דיברנו, בעיקר בגלל שהייתי הסתכלתי החוצה מהרכב ולא הזזתי את
עיני מהרחובות. קינאתי בכל האנשים שהסתובבו בחוץ.
   "המורה היה מאוד מרוצה ממך," הרבי אמר כשהיינו בתוך המתקן.
"מאוד קשה לרצות אותו," המשיך בהערכה.
   "תודה," מלמלתי. במשך כל זמן הבחינה, עמדתי לפני מבטו
החודר של המורה, בטוח בכך שההוא קורא ורואה את כל מה שצפון
בליבי. בכל רגע הרגשתי כאילו הוא יעמוד וידון אותי לגיהנום,
ואני אודה לו בדמעות. אך כל מה שהמורה עשה, היה לשאול אותי
שאלות ולהנהן.
   "הוא מצפה ממך לגדולות ונצורות, אחרי שתצא," בחן אותי
הרב.
   "לא אמרת לו למה אני בבית-סוהר?" תמהתי.
   "לא," הרב שיקר, "אף פעם לא אמרת לי למה אתה פה."
   הוא ידע למה אני שם, לא היה אחד בכל המתקן שלא ידע. שתקתי
במבוכה.
   "מה עשית?" חזר ודרש.
   "אני לא יכול לספר לך, רבי." לא כך, לאור היום, לפני כולם,
המשכתי בשקט בליבי.
   "עד כדי כך הפשע שלך גדול?"
   "כן," הנהנתי.
   "אלוהים סולח לך על הכל," ליטף אותי הרבי במבט רך, והלך.
   'שקרן!' לא יכולתי להאמין לו. חזרתי לתא שלי ובכיתי. לאחר
אותו היום הפסקתי להתפלל והכל.
   אני מגלגל שוב ושוב את היום ההוא בדיוק בזכרון, נאחז בכל
פרט מרשיע, אך בעיקר מנסה למצוא את הסיבה למעשה. וזו אף פעם לא
מתגלית לפני, לא במלוא הבהירות, תמיד מרחפת בשולי ההבנה, אך
לעולם לא נוגהת עלי להרגיע, להבין. זה היה ביום חמישי. חזרתי
מבית הספר לבית ריק והתחלתי להכין שיעורים. יותר מאוחר הגיע
אחי הגדול, דודי, מהצבא והלך ישר לישון. אחריו חזרו אבא ואמא
כל אחד מעבודתו ואחריהם, אלון, אחי. מאוחר יותר באותו יום רבתי
עם אלון, מסיבה של מה בכך. הצקתי לו, הוא הרביץ לי, צעקתי
עליו, הוא קרא לי "משקפופר", קראתי לו "דביל" והוא קרע את הספר
שקראתי. אבא ואמא התערבו, הם הענישו את אחי, אבל לא נגעו בי.
פרשתי לחדר שלי בגלל שהראש כאב לי ואלון הסתגר בחדר אחר. הוא
תיקן את הספר שלי כחלק מהעונש. בארוחת הערב, אחרי שקמתי
והתרחצתי, דודי היה עסוק בסיפורים המפגרים שלו על הטירונות:
כמה קשה לו וכמה הוא מוצלח, ואיך שחררו אותו לחמשוש בגלל זה.
כשהטירון היה באמצע אחד מהסיפורים שהוא סיפר בהתלהבות, נזכרתי
במבחן בביולוגיה שקיבלתי חזרה שבוע לפני. "יופי חמודי," ליטפה
אותי אמא והמשיכה להקשיב לאחי. לאחר הארוחה חזר כאב הראש שלי
ושוב הלכתי לישון. בלילה, כשהתעוררתי, הבית היה שקט ואילו הראש
שלי זמזם מכל מיני מחשבות מתרוצצות. אחר כך יריתי באבא, באמא,
בדודי, שאותו רגע יצא לברר מה קרה והוא לבוש בתחתונים, ובאלון,
שעדיין ישן.
   בגיל שמונה עשרה, ביום הולדתי, העבירו אותי מהמתקן לבית
כלא אמיתי למבוגרים. באותו הלילה ערכו לי האסירים טקס קבלת
פנים בתא החדש. לא הצלחתי להתנגד: אי אפשר להתנגד, כאשר חמישה
אסירים מתנפלים עליך. אחרי שהסיפור שלי התפרסם בכלא, הם כולם
התרחקו ממני. האסירים קראו לי "מטורף" ושמות אחרים, פחות
מוצלחים, ולא הסכימו להתקרב אלי, אבל למצבים כאלה הייתי רגיל.
הם פחדו ממני!
   כדי להימנע מצרות, הסוהרים העבירו אותי לתא של שניים. האדם
השני בתא היה זקן בן שישים ושלוש שישב על גניבה ושוד מזויין.
משום מה, הוא לא פחד ממני, למרות שלבטח גם הוא ידע מה עשיתי.
אחרי הלילה הראשון שבו הצלחתי לישון, התעוררתי עם הראש שלי על
הברכיים שלו. "צעקת מתוך שינה," אמר. לזקן קוראים יעקב, הוא גר
בדירת שני חדרים ביפו ויש לו שתי בנות וחמישה נכדים. מובטל
הרבה זמן הוא מקבל קיצבת נכות קטנה של עשרה אחוזים. הוא נפל
מפיגום מהקומה הראשונה בעבודה המכובדת האחרונה שעסק בה. במשך
כל זמן שהותנו המשותפת בבית הסוהר, לא באו לבקר את יעקב אף לא
אחד מבני משפחתו הקטנה. בזאת חלקנו צרה משותפת: גם אותי אף פעם
לא ביקרו. את רוב הזמן בתא הייתי מבלה בקריאה ויעקב היה יושב
ומסתכל עלי בחיוך קל. מעולם לא סיפרתי לו את קורות אותו הערב,
והוא מצידו לעולם לא שאל.
   הוא השתחרר שנה וחצי לפני, אבל הקפיד לבוא ולבקר אותי פעם
בשבוע. אחרי שהשתחררתי, עברתי לגור אצלו עד ששכרתי דירה בכוחות
עצמי. אני עדיין קופץ אליו לפעמים, בעיקר בחגים, וגם הוא מבקר
אותי. לבנות שלו הוא הסביר שהוא אסף אותי מהרחוב. יותר מזה הוא
לא סיפר. גם הן, מצידן, לא התעניינו יותר מדי, לא בו ולא בי.
ושוב זכרונות: אחרי שנגמרו כל הכדורים במחסנית, נבהלתי. מה
שהפחיד אותי ביותר היה הצלצול הבלתי פוסק באזניים. כשפתחתי את
דלת הבית לצאת, נתקלתי בשכנים, ששאלו אותי בבהלה מה קרה. בכיתי
וניסיתי להסביר להם, אבל הם לא הבינו מילה מדברי. כנראה הייתי
מוכתם בדם, מכיוון שמיד לקח אותי אחד השכנים, אני לא זוכר מי,
והסיע אותי לבית החולים. אחר-כך הם הגיעו ניידות משטרה
ואמבולנסים. בבית החולים נאלצו לתת לי זריקת הרגעה, ואני
נאלצתי לערוך הכרות עם הסיוט הראשון שלי. מאז היו לי סיוטים
רבים ומגוונים, אבל זה המיוחד חוזר על עצמו מדי פעם: אני עומד
מול ההורים, אמא שואלת אותי מה קרה בבית הספר ואני יורה בה,
ואילו היא, לא מרגישה בכלום, חוזרת ושואלת בקול רם יותר ויותר
שהופך לבסוף לצווחה. אני תמיד מתעורר אחרי שהכדורים נגמרים
מבית החולים, העבירו אותי לתחנת המשטרה לחקירה ומשם למתקן.
מעולם לא חזרתי לראות את הבית שלי.
   ביום ההוא אני הברזתי, כהרגלי בקודש באותה תקופה, מבית
הספר. הפעם זה היה משיעור הסטוריה. כשהייתי בן עשר עברנו כולנו
לגור בתל אביב. בשכונה החדשה לא הצלחתי למצוא חברים וגם בבית
הספר הטילו לא דיברו איתי. אני לא זוכר בבירור למה הילדים
החרימו אותי. הם פשוט הודיעו לי שהם לא מדברים איתי, לא נוגעים
בי ולא מתקרבים אלי. לא סיפרתי על כך לאף אחד, גם לא למורות
ששאלו אותי מדי פעם למה אין לי חברים בכיתה.
   זמן רב לקח לי להתרגל לשהות לבד בחדר. הדבר נעשה קשה
בייחוד לאחר שהשתחררתי מהכלא, והוא עדיין קשה. אין זה מכתב
הוידוי הראשון שאני כותב, ונראה לי שהוא לא יהיה האחרון, אולם
זהו הוידוי הראשון שאני כותב לאחר שעזבתי את הבית של יעקב. אני
מקשיב לנשימות הקבועות של שירה על המזרון בחדר. יש בהן משהו
מרגיע, כמו כלל ההשפעה שלה עלי. נפגשנו באוניברסיטה לפני
שנתיים, והחתונה שלנו מתוכננת לחודש הבא. לא סיפרתי לה הרבה על
העבר שלי. סיפרתי לה שההורים שלי מתו, אבל לא סיפרתי לה איך.
היא לא חקרה יותר מדי. היא פשוט אוהבת אותי.
   הנה, וידוי נוסף ועדיין אני לא מבין את הסיבה למעשיי,
ובמקביל אני לא מצטער על כלום. הסברתי זאת לדודים שלי, לבית
המשפט, לכולם: תבינו, אני לא יכול להצטער על משהו שלא עשיתי
בכוונה, או על משהו שאני לא מבין למה עשיתי אותו. הלוואי
והייתי יכול להצטער.