הלכתי בשביל היהלומים הנוצצים. השביל הזה לא נגמר וכנראה גם לא
יגמר לעולם.
הלוואי שהייתי יודעת למה הגעתי לפה. אם רק הייתי יודעת איך
הצליחו לשכנע אותי הייתי מספרת לכם, כדי שאתם לא תיפלו כמוני.
הרי אני בכלל שונאת יהלומים!
באמת!
וזה עדיין לא אומר שאני לא נשית או משהו כזה, פשוט אף פעם לא
הבנתי את ההתלהבות סביב האבן השקופה (ולעיתים אדומה או צהובה
או מה שזה לא יהייה),הנוצצת הזאת.
בכל מקרה, בחזרה אל השביל. אם עדיין לא הבנתם, מצב הרוח שלי די
קודר, כי כשהיהלומים מנצנצים הם שולחים אלי קרניים אפורות -
השתקפות דהויה של עצמי.
לי אין צבע מוגדר.
ואני, מה רק בקשתי? לנצנץ? לזרוח? להבריק?
או במילה אחת - "להתיהלם". איך יכולתי?!
הרי אני לא אוהבת יהלומים!
ואיך שכחתי, שלהיות יהלום זה אומר להיות בלתי שבירה.
להתהלך בשביל יהלומים ולחכות שיגיע יהלום אחר, יותר גדול ממני,
כי רק ככה שוברים יהלום. רק יהלום גדול ממני יצליח להסיר ממני
את הקליפה הנוצצת המכוערת הזאת.
כן, היא מכוערת!
ובינתיים, כדי לא לאבד ברק, כדי להמשיך להיות מלוטשת וזורחת,
כדי להשאיר לעצמי סיכוי אחרון למשוך את תשומת ליבו של יהלום
גדול (שלעולם לא יגיע),
אני נאלצת להשתייף באבק יהלומים.
זוועת שביל היהלומים, אבק טמא, מחיר הנצנוץ.
אחריו אכבה.