הקהל היה שרוע בדממה. ממתין ומצפה בקוצר רוח.
דניאל עלה לבמה. הוא היה לבוש במכנסי עור שחורים ובגופייה
העשויה במד שנצנץ בצבעי כסף. שערו הבלונדיני מסופר בתספורת
צבאית. הוא הרגיש מחנק בגרונו. כפות ידיו היו מיוזעות מהלחץ.
זאת הייתה ההופעה החיה הראשונה שלו והוא פחד שלא יוכל לשיר,
שקולו יבגוד בו ושהוא יהפוך לבדיחת היום. הוא ניגש אל
המיקרופון והביט בעיניו החומות אל הקהל הדומם.
"היי", אמר בפשטות. הקהל התפרץ בצרחות, מברך אותו.
דניאל חשב שליבו עומד לקפוץ מתוך גרונו מרוב התרגשות. הוא לא
ציפה לתגובה כזאת מעודדת מכיוון הקהל.
"טוב", המשיך לאחר שהמעריצים השתתקו מעט. "אני לא אתחיל לנאום
פה, כי לא באתם לשמוע אותי מדבר", נשמעו תרועות הסכמה. "אתם
באתם ליהנות ואני אספק לכם את ההנאה הזאת!"
הוא תפס את המיקרופון בשתי ידיו ונתן לקולו לצאת החוצה. בזמן
ששר והתמכר לצלילי המוזיקה, הוא הרגיש שזיכרונות רחוקים הולכים
ומציפים אותו. הוא לא ידע שבזמן שהוא על הבמה, שר ונזכר, אתה
עומד בקהל ומביט בו וגם נזכר בדיוק באותם הדברים. רק שבשבילך
הדברים האלה לא נראים כל-כך רחוקים כמו לדניאל.

שנה וחצי לפני -
אתה מתעורר ופקוח את עיניך. אתה מוצא את עצמך שכב על מיטתך
בדירתך השכורה. חשוך ומבחוץ נשמע קול הגשם המכה על התריסים
המוגפים, אבל לא צליל הגשם היה זה שהעיר אותך. היה עוד קול.
מישהו שר. התיישבת על המיטה והבטת סביב. קול השירה נפסק
בפתאומיות.
"דניאל, זה אתה שרת?", שאלת את הגבר ששכב לידך בעיניים
עצומות.
דניאל פקח את עיניו ומצמץ, מנסה לראות אותך בחושך הכמעט מוחלט.
הדלקת את מנורת הלילה שהייתה סמוכה למיטתכם. באורה הרך יכולת
לראות את דניאל, גבר בגיל העשרים שלו בעל שער בלונדיני ארוך
ופרוע ועיניים חומות בהירות, תווי פנים חזקים וזיפים שלא גילח
כבר יומיים. אחרי כדקה של דומייה חזרת על השאלה.
"אני הערתי אותך?", דניאל ניסה להתחמק. "אני מצטער, לא
התכוונתי. חשבתי ש..."
"זה היה נפלא", קטעת את דבריו. השירה שלו באמת ריגשה אותך.
"אתה חושב?"
"אני לא חושב, אני בטוח. לא ידעתי שאתה שר ככה", ענית בכנות.
"גם אני לא"
"מה זאת אומרת?", היית מופתע. "לא ידעת שאתה שר בצורה כזאת
מדהימה?"
"לא", ענה בפשטות. אהבת את סגנון הדיבור שלו. הוא אף פעם לא
אמר דברים מיותרים.
"תשיר עוד משהו", לחצת עליו.
דניאל חייך במבוכה, לקח נשימה עמוקה והתחיל לשיר שוב. בהתחלה
קולו היה מהסס, רועד מאט, אבל לאט לאט התייצב. התכרבלת לידו,
עצמת את עיניך, והתמכרת לקולו ולמגע ידו של דניאל המלטפת את
שערך. לפתע מחשבה אחת הבזיקה בראשך, פקחת את עיניך שוב.
"אתה יודע, חשבתי על משהו", התיישבת בפתאומיות והבטת בחברך
בעיניים נוצצות מהתרגשות.
"יש לי הרגשה רעה בקשר למה שאתה עומד להגיד", הוא ענה בקול
חמוץ.
"אתה חייב להפוך לזמר!"
"מה?!, אין סיכוי. זה לא יעבוד!", ראית שהוא הופתע והיה ניכר
בו שלכזה דבר לא ציפה.
"למה לא?" שאלת.
"כי ככה, כי זה לא הגיוני. יש עוד אלפי אנשים שיכולים לשיר
יותר טוב ממני. וחוץ מזה צריך גם תכונות אחרות חוץ מלדעת לשיר
בשביל להפוך לזמר."
ראית בעיניו שהרעיון להפוך לזמר קוסם לו, אבל הוא לא מוכן
להודות בזה.
"בחייך, דניאל, אל תהייה כזה שפן."
"מה שפן קשור לכל העסק הזה?", ראית שההשוואה לשפן מרגיזה
אותו.
"כאילו שאתה לא יודע. אתה פשוט פוחד לעמוד מול קהל, זה הכל."
ידעת שדניאל רגיש לעניין הזה של אומץ ולכן בחרת בדרך זו בשביל
לגרום לו להסכים לשתף פעולה. היית נחוש בדעתך  לממש את העיון
שלך בכל דרך אפשרית.
"לא אני לא פוחד לעמוד מול קהל", מחה אהובך והביט בך במבט
אומלל.
"באמת?", הנחת את ידך על חזהו של הגבר השוכב על גבו וטיילת עם
אצבעותיך במעלה גופו. "פעם גם אמרת שאתה לא פוחד מדגדוגים...",
המשפט נשאר תלוי באוויר.
ראית בעיניו של דניאל שהוא קלט במהירות את מה הולך לקרות ברגע
זה. הוא ניסה לתפוס את פרקי ידיך, אבל לא היה זריז מספיק.
בשנייה שלאחר מכן ישבת מעליו, ידיך מטיילות על גופו של דניאל
והוא מתפתל מתחתיך ומתפקע מרוב צחוק.

התנערת מזיכרונותיך. שוב עמדת בין המוני האנשים שבקהל, אבל
הצחוק של דניאל לא גווע עם הזיכרונות. משום מה הוא המשיך
להתגלגל ברחבי החלל. הבטת אל הבמה וראית שדניאל באמת צוחק.
צוחק את הצחוק המדבק שלו. מחצית מהקהל צחקה גם כן "מה
קרה?",שאלת את עצמך. "מה פספסתי?", לא הצלחת להבין. לאט לאט
האנשים נרגעו וגם הזמר תפש את עצמו בידיים ורק חייך.
"ועכשיו", דניאל נשא את קולו. "אני מקדיש את השיר הבא לבנאדם
שליווה אותי לכל אורך הדרך. לאדם שעזר לי ברגעים הכי קשים, תמך
והאמין בי. הבנאדם שהגשים לי את החלום לעמוד בפניכם כאן היום
ולשיר. הבנאדם שהאני אוהב יותר מכל, נטלי!"
הרגשת שהכאב, שמפלח את החזה שלך ברגע זה, יהרוג אותך. "איך הוא
יכול, איך?", ניסית להחזיק את הדמעות שעמדו לפרוץ החוצה. לא
רצית שאנשים יראו אותך במצב כזה.
ראית אישה צעירה עולה לבמה. היא הייתה לבושה בשמלה שחורה
שהדגישה את עיניה הכחולות ואת עורה הבהיר. דניאל חייך אליה
בזמן שהתקרבה אליו. הזמר כרך את זרועותיו סביב מותנייה והם
התנשקו.
הקהל הריע מרוב שמחה ואתה הרגשת שהאדמה מתחילה להחליק מתחת
לרגליך. הדמעות שרפו את עיניך והכאב שבחזה שלך גבר. "אני לא
מאמין שהתהילה סימאה את עיניך עד כדי כך שאתה מוותר על כל מה
שהיה בינינו". הפניה הייתה אילמת. לא הבנת, או שלא רצית להבין,
שדניאל וויתר עליך כבר לפני זמן רב. רצית להתרחק משם, רצית
להיות כמה שיותר רחוק מהאדם שגרם לך כאב כה רב. הלכת לכיוון
היציאה משטח ההופעה, תוך כדי כך הודף אנשים שעמדו בדרכך בלי
לשים לב לקללות ולחוסר שביעות הרצון שלהם.
"רוני!", נשמעה צעקה בתוך הקהל.
התעלמת מהצעקה והמשכת לפלס את דרכך החוצה. לפתע יד, שנחה על
הכתף שלך, עצרה אותך. הסתובבת וראית אישה כבת שלושים. היה לה
שער קצר ובהיר, עיניים חומות ולבושה הרציני לא תיאם את האווירה
השמחה של ההופעה. זיהית בה את מעיין, אחותו של דניאל.
"מה את עושה כאן?", שאלת. לא ציפית למצוא את אשת העסקים
הרצינית במקום שכזה.
"בדיוק מה שאתה עושה. באתי לראות את ההופעה של אחי", ענתה
בחביבות.
"מה את רוצה?", שאלת בגסות. לא היה לך כוח לדיבורים ריקים.
"רוני, מה קרה? אתה נראה כאילו שראית את המוות בכבודו ובעצמו",
שאלה האישה בדאגה כנה.
"כאילו שאת לא יודעת מה קרה!", התעצבנת עליה. "אל תעשי לי את
העיניים התמימות האלה. את יודעת טוב מאוד שהוא זרק אותי אחרי
שגרמתי לו להתפרסם."
"אולי זה לא כפי שזה נראה. אולי הוא פשוט כבר לא בקטע",
הניחה.
ידעת שלא היה לה אכפת שאחיה שוכב אתך, אבל היא לא הבינה שזה לא
משהו שחולף וזה הרתיח אותך.
" 'לא בקטע? מה זה המשפט הדפוק הזה? את יודעת טוב מאוד שהוא
הומו. שנינו יודעים עד כמה שהוא אהב להיות אתי ולזיין אותי",
ראית את הזעזוע שלה למשמע המילים הבוטות, אך המשכת בלי לעצור.
"אז מה לעזאזל קרה? הכל בגלל התהילה הזאת? הוא מוכן למכור אותי
בשביל להישאר מפורסם וללא דאגות. הוא מוכן לעשות הכל בשביל לא
להזיק לתדמית המפגרת שלו?", שאלת בייאוש. לא ידעת איך להביע את
מה שהרגשת באותו הרגע. רגש של צער, יגון, ייאוש ופחד. פחד שמה
שהיה בינך לבין דניאל נגמר לתמיד, ללא דרך חזרה.
אחותו של דניאל הביטה בעיניך. היה נדמה לך שהיא מתחילה להבין
עד כמה שאהבת אותו ועד כמה שהוא חשוב לך.
"לדעתי אתה צריך להפסיק לרחם על עצמך ולנסות לדבר אתו", כמצופה
מאשת עסקים, מעיין נתנה עצה תכליתית.
"מתי בדיוק?"
"בסיום ההופעה"
החלטת להקשיב לה.

ראית את דניאל יוצא מהדלת של מאחורי הקלעים ומביט אל הקהל עומד
משני צידי השביל שהוביל אל המכונית שלו. האנשים היו רבים למרות
הגשם שהתחיל לרדת לפני כמה דקות. צעקות נשמעו מכל עבר וידיים
עם דפים הושתו כדי לקבל חתימה והמאבטחים חוסמו להם את הגישה.
הזמר התקדם בזהירות וחתם על כמה מהניירות שנדחפו אל מתחת לאפו.
הושטת את ידך ותפשת את ידו הוחתמת על אחד הניירות. דניאל הרים
את עיניו ומבטו נפגש עם שלך. באופן בלתי צפוי הרגשת שאתם לבד.
כאילו לא היה מסביב עוד אלפי אנשים צועקים ונדחקים. כאילו
שהייתם היחידים בכל העולם.
"למה? למה אתה עושה לי את זה?", שאלת בקול רועד.
"מי אתה?", השאלה של דניאל פגעה בך.
"אל תעמיד פנים שאתה לא יודע מי אני!", התפרצת עליו, הדמעות
זולגות על פניך והרגשת נואש יותר מאי פעם.
"לא, אני באמת לא יודע", דניאל ענה בתמימות לא טבעית. משכת את
עצמך מעבר לגדר הנמוכה המונעת מאנשים להתנפל על הזמר. עמדת
מולו וניסית למצוא בעיניו לפחות טיפה של אנושיות.
"אל תשחק לי את המשחקים האלה. זה הספיק לי. אני רוצה לשמוע את
האמת! אני רוצה לשמוע שאתה לא אוהב אותי", הימרת על כל הקופה.
"זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותך, אז איך אני יכול..."
"תשתוק!", לא יכולת לשמוע את הזיבולים שלו. הרגשת את קולך הופך
לצרחה יבבנית. "אתה לא יכול! אתה לא יכול לעשות לי את זה! איך
אתה מסוגל לטעון שאתה לא מכיר אותי? האם שחכת את כל מה שהיה
בינינו? דניאל, אני אוהב אותך!", תפשת את כתפיו ולא ידעת מה
לעשות.
ברקע שמעת קול של מישהו שקרא לאבטחה, אבל התעלמת מזה.
"בבקשה, אתה לא יכול לזרוק אותי ככה. אני צריך אותך.
דניאל...", שני אנשי אבטחה תפשו אותך, מנסים לקרוע את אחיזתך
בדניאל. "אל תעמוד ככה, תגיד משהו", נפלת על ברכיך על המדרכה
הרטובה ואחזת בשתי ידיך בידו הקרות של דניאל. "למה התדמית שלך
יותר חשובה לך ממני?"
"תיקחו את המטורף הזה כבר!", צעק מישהו מהקהל.
דניאל עמד שם, מוקף בשתיקה. שערו הבלונדיני נרטב מהגשם. ראית
אותו מסב את מבטו ממך.
לבסוף המאבטחים הצליח לקרוע את אחיזתך ממנו.  "אל תעזוב אותי,
אני מתחנן. איך אתה יכול להיות כל-כך קר?! מה קרה לך? למה הפכת
לאבן? הפסקת להרגיש?" המאבטחים גררו אותך משם.
ואתה לעולם לא תדע שהיית הדבר הטוב ביותר בחייו ועד כמה שאתה
חשוב לו. לא תדע שכל מילה שלך חדרה באופן מכאיב לתוך ליבו. לא
ראית את המבט השבור והעצוב שהיה בעיניו ואת הדמעה הבודדה שזלגה
במורד לחיו של הזמר, נפלה לתוך החשכה ובעודה פוגעת בקרקע הפכה
לאלפני רסיסים של אבק. בדיוק כמו נפשו של דניאל שהתנפצה והפכה
לאבק כוכבים.