איך אני שונאת את הרגעים האלה.
הם כאילו הודעה מאלוהים שצוחק עלייך.
מעין קול שטני מעצבן שנמצא בראש "חשבת שאתה לא צריך את זה?
נכון???" וגיחוך מרושע אחרי זה.
כי יש דברים שרק כשיקרה לך משהו תשים לב אליהם. יותר נכון -
כשלא יהיה לך אותם פתאום תשים לב אליהם, תזדקק להם ותצטרך
אותם.
ואני בכלל לא מדברת על בנאדם קרוב שמת, חלילה.
אני מדברת על דברים לא מוגדרים שאנחנו לא באמת מרגישים אותם
באמת ואם היו שואלים אותך אם לקחת אותם ממך לפני, גם לא היית
מתרגש יותר מדי.
דוגמא טובה זה אף סתום.
ביג דיל.
נסתם לך האף, סו פאקינג וואט? אפשר לחשוב מישהו מת.
כולה קצת לא נעים.
אז לא ירצו לישון איתך באותו חדר, או אפילו בית, כי גם השכנים
כבר מתלוננים על הנחירות שלך.
אז השפתיים שלך יראו כמו האיש הכי זקן בעולם בספר השיאים של
גינס.
אז לא תוכל לאכול כמו בנאדם כי ברגע שהפה שלך יהיה סגור ועסוק
בלעיסה כל מערכת הנשימה שלך תושבת.
שטויות, קטן עליך.
ואז יגיע הרגע הזה...
פתאום תגיע למסקנה המדהימה שחוש ריח היה יכול להיות שימושי.
זה בדוק. ברגע שתפסיק להיות מסוגל להריח אתה תתגעגע לזה. ולא
סתם להריח באופן מרגש פרחים שנתקלת בהם ברחוב - אני מדברת על
להריח בישולים של אמא כשאתה בא פעם בשבועיים או להריח את הבושם
של הבחורה היפה שעברה קרוב אליך ברחוב. או כשלא תוכל להבחין
פתאום בין חולצה שעברה כביסה או לא, וחולצה זה עוד במקרה
הטוב.
אבל כשזה חוזר... האושר בעיצומו! נולדת מחדש ממש. השמים יותר
כחולים, הציפורים מצייצות ובכלל העולם נראה מקום טוב יותר.

אבל עזוב אותך מאף סתום, זה באמת הצרה הכי קטנה שלך עכשיו.

החלקת במדרגות ועיקמת את הרגל. לא נקע, לא שבר, סתם סיבובון
שיעלם אחרי שבוע.
סו פאקינג וואט?
נכון, לא נעים ואפילו מלווה בטיפה כאב אבל אפשר לחשוב, אני עוד
נושם, נכון?
בטח שנכון.
אמנם כשתלך, יותר נכון תצלע, ברחוב אנשים יתפלאו לראות שאתה לא
מחזיק כוס עם מטבעות, ופתאום תשקול ללכת למקומות לפי הזמן
שמבלים שם בעמידה/הליכה.
ואז הרגע יגיע...
תרצה ללכת להרגע עם החבר הכי טוב שלך בבית קפה שאתה אוהב באמצע
תל אביב. וכשתגיעו סוף סוף אתה תעצר, תעמוד שניה המום וברגע
בעלי בית הקפה יהפכו בעיניך לפושעי מלחמה.
לא פחות ולא יותר.
כי איך, למען השם! איך הם לא מתביישים להחזיק בית קפה כזה
באמצע העיר שכדי להיכנס אליו צריך לעלות 2 מדרגות?!
זונות!!
מה, הם לא שמעו על נכים?! אני אמור לקפוץ על רגל אחת במעלה שתי
המדרגות האלה, שפתאום נראות גבוהות מהרגיל, מול כל האנשים בבית
קפה? זה נראה להם מצחיק?!
פתאום השבוע הופך לסיוט.
העולם פתאום נראה כאילו מתכחש אליך. מתעלם מקיומך.
כל מדרכה הופכת למקוללת.
מעלית היא המצאת המאה.
פתאום אתה שם לב שכשאתה הולך ברחוב אתה מתיישב על כל ספסל שני.
אתה והשכנה שלך בת ה- 75.
כשהכאב מציק ואתה הולך לקופת חולים לצילום ובדרך נותנים לך,
כשאתה שם, כיסא גלגלים כדי שלא תסבול כל כך מהכאב, אנשים
מסתכלים עליך ברחמים.
כי בטח אתה חולה סופני או משו. הגיוני.
הרי אם אתה לא חולה סופני איזה סיבה יש לך להיות בכסא גלגלים?
ופתאום כשאתה מסתכל על בנאדם בכסא גלגלים, במבט שלך כבר אין
רחמים. אולי זה כי אתה מזדהה.
אולי כי אתה מסתכל בעיקר על התנועות שלו כדי ללמוד איך להזיז
את עצמך ממקום למקום באופן יותר יעיל.
פתאום הרצון הילדותי שיסיעו אותך ממקום למקום נעלם וחסר שמישהו
יציע לעזור בכך שיסיע אותך.
אתה לא נכה או משהו.
וכשאתה חושב על זה מקלחת נשמעת לך קצת מפחידה.
ואם להכין אוכל אומר ללכת למטבח ולהוציא משהו מהארון העליון או
לקום בכלל מהחדר אז במחשבה שנייה אתה לא רעב כל כך.

ואז אתה שומע את אחותך הקטנה משגעת את אמא שתסיע אותה לקניון
ויותר גרוע, שומע את עצמך צועק "תלכי ברגל יא מפונקת אחת" ואז
נזכר שהקניון הוא בכלל מחוץ לעיר ושכבר חושך ושאחותך היא בכלל
בת 9.

ואם אתה אוהב לרקוד?
ואם אני אוהבת לרקוד?
אז זהו?
עכשיו שבועיים בלי להזיז את עצמי?
כולה שבועיים אבל גם אז זה לא לחזור לקפיצות ומתיחות. זה חודש
ככה. אולי חודשיים.
ואז זה מייאש, כמו פיזיותרפיה - הכל מהתחלה ולאט לאט.
וכולם עדינים לידך.
ומביאים לך הכל.
ואתה לא רוצה שיביאו לך כלום. הכל לבד! כמו ילד בן שלוש.
ואז תלך לבד ותוריד לך צלחת מהארון ואז תמעד ותפיל את הצלחת,
והיא תישבר.
אולי אפילו לא מעדת מהכאב, סתם מהעצבים שאתה יודע שכולם
מסתכלים סביבך בדאגה כאילו יכול להיות שפתאום תתפגר ותתחיל
לפרכס.
אבל זה קצת ישבור אותך, גם אם לא תודה בזה.

כולה עיקמת את הרגל. לא נקע, לא שבר, סתם סיבובון שיעלם.
סו פאקינג וואט.


תאר לך מה זה כשזה לא נעלם.