שעון חייך מתקתק, אתה תלוי על קצה של חוט
ועוד מכחיש ומתחמק מלהכיר במציאות
כי יום הולדתך הוא זה, בו על גופך הוצא חוזה
ולכל זה עוד יגיע סוף, לכל השקר והבלוף
למרירות, לאכזבה, למנוחה, לאהבה
לכל הרעש מסביב, לו אתה כל הזמן מקשיב
לנסיון המגוחך להיות רצוי, להיות שייך
האם בכלל חשבת פעם, אם יש לכך תכלית או טעם?
אתה עסוק בתיכנונים, כשבינתיים השנים
נוזלות מבין האצבעות ומשאירות רק סימנים
ואין אחר כך שום דבר, לא זכרון ולא מחר
ואף לא תהיה דממה, כי לא יהיה מי שישמע

ואף אני חי את חיי, כמו לנצח הם ימי
כי הכרה זו ארורה, לא משאירה היא שום ברירה
מלבד השקר וההבל, הם האושר והסבל
מלבוש של צחוק ושכחה, לחרדה זו שבך
והאמת פנים רעות לה, מכוערות עד כדי אימה
ותכנונים חסרי מהות, הופכים להיות אז נחמה
מילדותך ועד זקנה זה רק מצמוץ ולא יותר
עפר ואפר שלרגע היו משהו אחר

שן ילדי, ואל תחשוב, זהי קללה שאין בה טוב
שמור את מוחך עסוק, ואת לבך מלא סיפוק
ואאחל לך שלווה, והגשמת התוכניות
יהיו חייך מה שהם אמורים היו להיות

ושתבין שאין שום דרך להבין (גם לא בערך)
זוהי חידה ללא שואל, שפתרונה חסר כל ערך


סוף דבר הכל נשמע, וקול הלמות התוף נדם
חי כמו לנצח ואז מת, כי זה כל האדם