[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הערה: הסיפור קצת ארוך(8 עמודי וורד) אני מאוד רוצה להאמין שזה
שווה קריאה, אבל בואו נגיד שהסיפור יצא קצת אבסורדי...
לשיפוטכם:

הייתי לכודה. מכל הצדדים. אף אחד לא יכל לתת לי פתרון לבעיה
העצומה שלי.
היו לי חיים מושלמים. לא בעיניי, אבל כל האחרים חשבו כך. אז
האמנתי.
הייתה לי קריירה מצליחה ומשגשגת כסגנית מנכ"ל במלון "אורכידאה"
באילת,
היה לי בעל אוהב ונאמן, ילדים מקסימים ויפיפיים, ובית מפואר.
מצב חשבון הבנק של ושל בעלי בבנק היה טוב, ולא חסר לנו דבר.
ועם זאת עדיין הרגשתי שמשהו חסר.
אני יודעת שאני סותרת את עצמי, כשאני אומרת שלא חסר לנו דבר,
איך עדיין היה משהו חסר. זה תמיד היה מבלבל אותי, כי מבחינה
חומרית היה לי הכל, והחיים שלי היו נראים תקינים לגמרי, אבל
מצד שני... תמיד היה החלק ההוא בפאזל שהיה חסר...
הייתי בת 38 כשזה קרה, כשמצאתי את פיסת הפאזל החסרה.
זה מעולם לא קרה לי קודם. כל חיי נמשכתי לגברים, וכשהבנתי מה
היה חסר לי כל הזמן הזה, נבהלתי. אבל אחר כך הבנתי שאני חייבת
לזרום עם הרגשות שלי, להתעלם מכל העולם, ולהעמיד פנים שרק אני
והיא קיימות.
אבל לא יכולתי לעשות זאת. לא יכולתי לפגוע בערן, בעלי, כי אחרי
הכל זו לא הייתה אשמתו.
לא יכולתי לפגוע בילדים המקסימים שלי... דנה בת העשר, ויואב בן
השש. אחרי הכל, איך מסבירים לילדים שלך, שאת כל כך אוהבת
ומעריצה, ומפחדת לפגוע, שלאמא יש חברה, ויחסיהן הוא מעבר
ליחסים אפלטונים?
לא יכולתי לחשוף את העניין בפני עמיתיי לעבודה, כי אז מי יודע
למי הסיפור היה מתגלגל...
יכולתי לאבד הכל! את כל החיים שלי, את כל מה שבניתי לבנה על
לבנה!
החלטתי להשאיר את העניין על אש קטנה.
פגשתי אותה בפעם הראשונה במלתחות החדר כושר.
אחרי האימון ראיתי אותה במלתחות הנשים, לא לבושה, זורמת תחת
המים השוצפים.
היא נראתה לי כל כך מושלמת... כל כך מושכת...
הדחקתי את המחשבות האלה. לאחר שסיימה להתקלח, יצאה מהמקלחת,
ערומה.
היא חייכה אליי חיוך מבוייש, אולי בגלל שלא הרגישה בנוח לחשוף
כל כך הרבה בפני מישהו זר, ואולי בגלל שראתה את ההבעה על פניי
כשהתבוננתי בה, וקראה אותי כמו ספר.
"אני סיגל." היא פנתה אליי. "אני רואה אותך הרבה כאן, בחדר
כושר..."
היססתי. לבסוף הושטתי לה את ידי ולחצנו ידיים. כל העניין נראה
לי נורא רשמי, אבל חשבתי שהכל יעלם לאחר שישבר הקרח.
"אני יעל. נעים מאוד..."
היא חייכה שוב, וחשפה את אותן השיניים הלבנות, המושלמות שלה.
"אז יעל, רוצה לשבת איתי על קפה? במזנון? אני ממש זקוקה לקפה
הבוקר שלי..."
"אני מצטערת... בעלי מחכה לי בחוץ, אני חייכת לזוז..."
"בעלך?" היא אמרה בנימה מופתעת.
"כן... הוא מחכה שאתקלח ואבוא החוצה כדי שנחזור יחד הביתה..."
"הבנתי... טוב אז אני מניחה שאני אראה אותך עוד בחדר כושר...
ועד אז, להתראות!"
חייכתי אליה ונכנסתי להתקלח. לאחר שסיימה להתלבש, יצאה ממלתחות
הנשים ונעלמה.
התחושה החדשה שחשתי כשראיתי אותה הבעיתה אותי. מיהרתי למחוק את
התחושות הללו מראשי, לא האמנתי שדבר כזה יתכן... לאחר 12 שנות
נישואין... לגבר של חיי, הגבר המושלם, האוהב, הרומנטי,
הנאמן... איך זה יתכן?!
לאחר שסיימתי להתקלח ולהתלבש יצאתי החוצה ונפגשתי עם ערן שחיכה
לי בחוץ.








בפעם השניה שפגשתי אותה זה היה בחדר כושר.
היא התאמנה על האופניים, ואני עליתי על מתקן הריצה לידה.
"שלום שלום יעל!" היא פנתה אליי.
הסתכלתי עליה לשניה, מבולבלת, ולאחר מכן הצלחתי לחזור לעצמי.
"שלום סיגל! מה שלומך?"
"שלומי מצויין!" היא חייכה אליי, "ומה שלומך?"
"אני מרגישה מצויין..."
"את כאן לבד?" היא שאלה אותי, הייתי אומרת בתקווה.
"היום כן... ערן, זה בעלי, הוא לא יכל לבוא... נתקע בעבודה...
הוא תמיד עושה לי את זה..."
"הוא תמיד עושה לך מה?"
"קובע איתי דברים ואז מבריז. 'עבודה'... כאילו שחסר לנו כסף
שהוא צריך לעבוד כל כך הרבה..."
"אני מצטערת... את רוצה אולי לבוא אליי? אחרי האימון? נשתה
קפה, נדבר קצת... את יודעת שיחת בנות..."
פחדתי שזה מה שיקרה. אבל לא יכולתי להתנגד. כל כך נמשכתי אליה
שזה ממש הפחיד אותי.
"בוודאי למה לא?" אמרתי לעצמי, בחשש קטן.
אני זוכרת שאחרי האימון הלכנו לבית שלה ודיברנו המון. ספרתי לה
על דנה ויואב, הראתי לה תמונות, ספרתי לה איך אני וערן נפגשנו,
כשהוא מילצר במסעדה זולה ושפך עליי כוס של קולה... צחקנו יחד
ללא הפסקה.
ואז היא ספרה לי את זה. שהיא לא נשואה, כי היא לא אוהבת
גברים. כי היא אוהבת נשים.
כל מה שרציתי היה לברוח משם. עד עכשיו כל מה שחשבתי עליה
וידעתי עליה היה מין תחושה אבל עכשיו היא אימתה את תחושותיי
ופחדתי.
ואז הרגשתי שאני חייבת לנשק אותה. פשוט חייבת. התחלנו להתנשק
בלהט, להוריד את הבגדים, ושכבנו. ההרגשה הייתה עצומה, הרגשה
שמעולם לא חשתי קודם, הרגשה שמשלימה אותי למשהו שמעולם לא
הייתי עם אף אחד אחר... הרגשה שסוחפת אותי למקום אחר, חדש
ומסתורי, ועם זאת כל כך מענג ומפנק.
דעתי הוסחה על ידי המציאות.
אני, יעל, נשואה פלוס שניים, בעלת עבודה מוצלחת מתנשקת עם אחת
שהיא מכירה רק כמה שעות ומקיימת איתה יחסים. השתגעתי?!
אבל אחרי זה ידעתי, שאין, פשוט אין כמו אישה.
יש הבדל גדול בין המגע המחוספס של גבר למגע העדין של אישה,
ומאז ידעתי שאני רוצה להיות עם סיגל לנצח.


ישבתי עם ערן במטבח בבוקר יום שישי. הוא קרא עיתון כהרגלו ואני
הכנתי את ארוחת העשר לילדים.
"תראי את זה!" הוא צחק. "לסבית קפצה מראש בניין בגלל שנאנסה על
ידי גבר... איזה משוגעים יש במדינה הזו?! מה ההגיון בזה?!"
ישר כשאמר את המילה ההיא, "לסבית", קפצתי בבהלה.
חשבתי שאני חייבת לספר לו.
התיישבתי לידו.
"ערן..."
"כן מותק?"
"אני... יש לי משהו לספר לך."
"מה? זה בקשר לעבודה?"
"לא... אני.. פגשתי מישהי."
"פגשת חברה חדשה? זה נהדר מותק! אני שמח שאת רוכשת לך חברות
חדשות.
תמיד טוב שיהיו כמה."
"לא... לא מהבחינה הזו." אמרתי בטון מהסס. רציתי לברוח משם,
לשכוח שאמרתי את זה אבל לא הייתה דרך חזרה.
ערן הוריד את העיתון על השולחן והביט בי בהססנות.
"אז... מאיזו בחינה?"
"ערן אני... מצטערת... אני באמת..." ירדו לי דמעות, אך עצרתי
אותן במהירות לפני שהילדים יכנסו ויראו את אמא בוכה.
"אני שכבתי איתה."
"את מה?!"
הוא כמעט נפל מהכסא.
"אני שכבתי עם אשה. אני... מצטערת."
"אבל יעל! איך יכולת?! אני לא מאמין. אני פשוט לא מאמין. את
החיים שלי אני הקדשתי לך!!! אני קורע את התחת כל היום בעבודה
כדי שיהיה לנו מה לאכול!!! ומה את עושה?! שוכבת עם נשים מאחורי
הגב שלי!!! זונה!!!"
התחלתי לבכות בקול.
דנה נכנסה לחדר. תהיתי כמה היא שמעה מהשיחה.
"אבא אל תצעק על אמא... אל תריבו... אמא, אל תבכי..."
התחינות של ביתי היפה רק גרמו לי לבכות עוד יותר.
"אנחנו לא רבים, אנחנו מתווכחים. לכי לחדר שלך דנה."
"אבל אבא! אמא בוכה!"
"אמרתי לכי לחדר שלך!!!" הוא צעק ביאוש מתגבר. הוא התחיל לבכות
גם כן.
הבעל שתמיד היה נראה לי כל כך יציב ובטוח, בכה.
דנה ברחה מהחדר. הוא המשיך לצעוק.
"ואני... אני כל כך אהבתי אותך יעל! כל כך! ואת מעולם לא...
יעל איך יכולת?! איך יכולת?!"
"אני מצטערת... אני... אני..."
"מי זו? תגידי לי מי זו!!! עם מי את מזדיינת?!"
"מה זה משנה עכשיו תגיד לי?! חשבת אולי שזה גם בגללך?! חשבת
שאולי אתה לא נמצא בבית אף פעם, חוזר בלילה, הולך בבוקר, אתה
אפילו לא נוגע בי! מתי הפעם האחרונה ששכבנו? הא?! מתי הפעם
האחרונה הייתה?! אתה זוכר?"
"זה לא העניין!"
"זה בדיוק העניין!!!"
"אני לא יכול להתמודד עם זה עכשיו. הלכתי."
הוא לקח את תיק העסקים שלו והסתלק משם.


באותו היום לא הלכתי לעבודה. התקשרתי והודעתי על מחלה.
הילדים חזרו מבית הספר מאוחר, כי היה להם חוג כדורסל.
ערן נעלם מהבית ואני נשארתי לבד.
בפעם הראשונה בחיי נשארתי לבד.
הטלפון צלצל אין ספור פעמים.
נתתי למשיבון לענות.
נכנסתי למיטה, וניסיתי לסדר את מחשבותי.
למה הייתי צריכה לעשות את זה?!
למה הייתי חייבת להרוס כל דבר טוב שקרה לי בחיים?
כל הדברים שעבדתי עליהם כל כך קשה? למה?
היו לי חיים פשוט מושלמים!
אולי בגלל זה עשיתי את זה. אולי, חיפשתי שינוי?
אולי אני לא באמת נמשכת לסיגל, והכל היה רק מתוך רצון לרענון?
כן. זהו, חשבתי לעצמי, זו בדיוק הסיבה.
היום בערב אני אדבר עם ערן. אנסה להסביר לו הכל. הוא יבין.
אני בטוחה שהוא יבין. או לפחות מקווה...
הושטתי את ידי למשיבון שעמד על השידה שליד מיטתי, ובדקתי את
ההודעות.



"יש לך 3 הודעות חדשות. התקבלה ב 11:37 מאת 6419396-03.
' יעל, זו אני, סיגל. אני... אני צריכה להיפגש איתך. זה חשוב.
תתקשרי אלי.'
הודעה שניה. התקבלה ב 12:22 מאת 6419396-03.
' יעל את לא יכולה להתכחש למה שקרה. אני צריכה לדבר איתך!
אני רוצה אותך יעל... ואני יודעת שאת רוצה אותי.'
הודעה שלישית. התקבלה ב 14:50 מאת 6419396-03.
' יעל אני יודעת שאת שם! תעני כבר! את לא יכולה לעשות לי את
זה! תתקשרי אלי בדחיפות.'
לא ידעתי מה לעשות. האם אני אמורה להתעלם מסיגל, כשעכשיו הבנתי
את המניע שלי לבגידה? או אולי ללכת לפגוש אותה ולהגיד לה שזה
נגמר? לא ידעתי מה לעשות. החלטתי להתקשר אליה. אני אספר לה שזו
הייתה מעידה קלה, וזה לא יקרה בשנית. אולי בכל זאת יש לי סיכוי
להמשיך בחיי.
התקשרתי אליה. היא ענתה. הגרון שלי התייבש. רציתי לנתק אבל
הכרחתי את עצמי לגמור עם זה.
"הלו?" היא ענתה. היא נשמעה מוזר.
"סיגל...? זו אני."
"יעל. חיפשתי אותך."
"אני... אני יודעת. שמעתי."
"אמרת אתמול שתתקשרי אליי, מייד אחרי שבעלך יצא מהבית... מה
קרה?"
הלב שלי החל לכאוב, והכאב התפשט על כל בית החזה שלי. ירדו לי
דמעות, ובכיתי בכי חרשי.
"סיגל, אני... אני לא יכולה להיפגש איתך יותר."
"מה? אבל יעל... היה לנו כל כך טוב יחד! ונהננו כל כך! אל
תגידי לי שלא נהנת...
ראיתי את זה על פנייך!"
"סיגל, זה לא שלא נהנתי..."
"אז מה זה? יש לך נקיפות מצפון בקשר לבעלך?"
פתאום הרגשתי אבן גדולה נוחתת על הלב שלי. בעלי. 12 שנות
נישואין שנראו מבחוץ כל כך מושלמות, אך בעצם היו כל כך
אומללות...
"ערן... הוא... הוא יודע."
"הוא מה?!"
"ספרתי לו. והוא כעס. מאוד. ואני... סיגל אני לא יכולה להפגש
איתך יותר."
"את ניצלת אותי! את שיחקת ברגשות שלי! איך את יכולה...?!"
"סיגל אני לא התכוונתי! באמת שלא! פשוט נסחפתי ברגע... אנחנו
סיימנו סיגל."
"יעל... אני פשוט... אני לא מאמינה." היא התחילה לבכות.
"חשבתי שמצאתי אותה, את ההיא שתמיד חיפשתי.. את אותה האחת
המושלמת והאוהבת, בעלת הנשמה הגדולה... ועכשיו את עוזבת
אותי?!"
"סיגל... מעולם לא היינו יחד... מעדתי ואני מתנצלת. אבל אני לא
יכולה לאבד את החיים שלי בגלל המעידה הזו. אני באמת מצטערת
סיגל, אבל זה נגמר. בבקשה אל תתקשרי אליי יותר. אני רוצה לשקם
את החיים שלי, שכרגע מאוד מבולגנים. בבקשה. אל תתקשרי אליי."
ניתקתי לה בלי להגיד שלום. רציתי שהמסר יהיה ברור, וגם ידעתי
שאם לא אנתק מייד אני אתחיל להתחרט על הפרידה ממנה.
הילדים חזרו הביתה כעבור שעה קלה.
דנה החלה לספר לי  על המורה החמודה שלה לציור, ואיך שהיא
התלהבה מהציור שציירה... יואב אמר שהיום הם למדו על האות
"למד", ושהיא אות מאוד קשה.
חייכתי לנוכח התמימות המתוקה שלהם. הם לא יודעים מה מצפה להם,
חשבתי לעצמי.
הכנתי להם ארוחת צהרים ושלחתי אותם לחדרם, שיעשו שעורי בית.
חיכיתי לשובו של ערן בקוצר רוח. עברו כמה שעות.
השעה הייתה כבר תשע בערב, והתחלתי לדאוג.
ערן לא חזר... התהלכתי במסדרון הלוך ושוב, פתחתי את המקרר
וסגרתי אותו, התיישבתי על הספה, העברתי ערוצים בטלוויזיה,
חזרתי לחדר השינה...
אבל לא הצלחתי להעביר את הזמן.
רציתי להתקשר אליו לפלאפון. לשאול היכן הוא, אם הוא מתכוון
להגיע הביתה בקרוב.
הרמתי את השפופרת. התחלתי לחייג את המספר...
הפלאפון שלו היה סגור. המזכירה שלו ענתה.
"שלום, הגעתם לפלאפון של ערן גולדשטיין, אנא השאירו הודעתכם
ואחזור אליכם בהקדם."
הביפ המפורסם נשמע, רק שעכשיו הוא נשמע מאיים מתמיד.
אל תנתקי יעל... אל תנתקי... הישארי רגועה... אל תתני לו
להרגיש שאת מתרגשת.
"ערן, זו אני... יעל. אני, תהיתי מתי תשוב הביתה.. אני צריכה
לדבר איתך. זה חשוב.
אני אוהבת אותך. ביי."
ניתקתי את הטלפון בנשימה כבדה.
חוויותי בדיוק רגע אחד של שקט. ואז דנה קראה לי..
"אמא? אמא אני לא מצליחה להירדם..."
הלכתי לעבר חדרה. היא שכבה שם, על המיטה, מחזיקה את "העץ
הנדיב",
הספר שערן קנה לה בשבוע הספר. היא שלחה אליי את ידה והגישה לי
את הספר.
"קראי לי..."
התיישבתי לידה וקראתי בספר. היא נרדמה דקות אחדות לפני המשפט
"והילד היה שמח ומאושר...".
הלכתי למטבח, והתיישבתי על הכסא, מחכה לערן.
לא עברו דקות רבות, והוא סובב את המפתח שלו במנעול הדלת, ונכנס
הביתה.
פניו היו עצובות, כאילו לא חייך כל היום.
הוא התנדנד לכיוון שולחן המטבח, והתיישב לידי.
"איפה היית?" שאלתי בקול שברירי.
"הסתובבתי."
"לא ענית לפלאפון..."
"אבל שמעתי את ההודעה שלך. והנה אני. לא התכוונתי לחזור
בכלל."
"ערן, אני מצטערת. לא התכוונתי לעשות את זה, זה פשוט קרה. היה
לי את כל מה שרציתי, וכנראה שעשיתי זאת כי לא היה לי למה לשאוף
או את מה להשיג...
מה שאני מנסה להגיד זה שאני לא אראה אותה יותר. אבל בבקשה,
בבקשה תסלח לי."
"יעל... זה לא כל כך פשוט... את שכבת עם מישהו אחר. בגדת באמון
שנתתי בך. שלא נדבר על זה ששכבת עם אישה... אני עדיין לא מבין
את זה, את יודעת? כל הזמן הזה... לא הראת שום סימן! את באמת
נמשכת לבנות?"
"לא לא לא... אני לא... אמרתי לך... נסחפתי בלהט הרגע... בבקשה
ערן..."
קירבתי את הכיסא שלי לכיסא שלו.
"בוא נמשיך בחיינו... בוא לא נדוש בזה יותר. אתה מוכן לסלוח
לי? אתה מוכן להשאיר את הכל מאחורינו ולהמשיך הלאה?"
הוא החזיק בידי.
"אם את באמת לא נמשכת לבנות, ואם את מבטיחה שזה היה להט הרגע
ולא יקרה בשנית, אסלח. אני אוהב אותך יעל. אני לא רוצה לאבד
אותך."








הימים הבאים לאחר ערב הסליחות עברו בצורה נורמלית, כאילו הכל
שב לקדמותו.
אולי אפילו נראה יותר טוב... ערן שם לב אליי יותר מבעבר, הסקס
השתפר, והחיים היו נראים מושלמים יותר מתמיד.
ככה זה היה נראה, אבל ידעתי שזה לא היה ככה.
סיגל לא התקשרה יותר, והתחלתי לדאוג. לא הייתי בטוחה מה היא
מרגישה בקשר לעניין, וידעתי שיהיה לה קשה להתנתק ממני לגמרי.
לא טעיתי.
שבוע לאחר שיחת הטלפון עם סיגל, פגשתי אותה בחדר הכושר.
ניסיתי להתחמק ממנה, תמיד להיות בצד השני של החדר, לא ליצור
קשר עין, לעשות כל דבר חוץ מלתת לה להיכנס לי לעיניים..
אבל היא לא שיתפה פעולה עם הרצונות שלי, וניגשה אליי.
"היי..." היא נשענה על מוטות מכונת הריצה, מתבוננת בי רצה.
"שלום." אמרתי בקרירות מאולצת. ניסיתי שלא לתת לה להסיח את
דעתי,
אך נכנעתי בסופו של דבר.
"אז... מה שלומך?"
"סיגל, בואי נחתוך את השטויות." הפסקתי את מכונת הריצה ועמדתי
מולה.
"מה את רוצה?"
היא התבוננה לי בעיניים לרגע, לא ידעה מה לענות.
פניה החלו לקבל הבעה של כעס.
היא קרבה לאוזני ולחשה:
"אני לא מתכוונת לתת לך ללכת. את לא עוזבת אותי. שמעת?
תברחי ממני כמה שאת רוצה. אבל בסופו של דבר תמיד תמצאי את עצמך
באותו מקום. איתי."
עמדתי שם לרגע, המומה ממה שהיא הרגע אמרה.
היא התחילה לגרום לי לפחד. יותר מזה, היא גרמה לי להרגיש רע,
כאילו יש לי אבן עצומת משקל על הלב שלא תניח לי עד שאמות. או
עד שהיא תמות...


מאותו היום ואילך, לא חזרתי לחדר הכושר. זה היה יותר מדי מפחיד
בשבילי.
פחדתי שסיגל תעשה משהו נואש, משהו מטורף, משהו שלא רציתי
שיקרה.
לא שמעתי ממנה שבועיים. אותה התקרית בחדר הכושר כבר נשכחה
ממוחי,
והמשכתי בסדר חיי היומיומי.
חשבתי שהיא שכחה מהעניין גם כן... אבל או... כמה שטעיתי...


ערן גולדשטיין, איש עסקים מצליח ומשגשג, צעד צעדים מהירים לעבר
בית הספר היסודי על שם בן צבי. הוא שוב איחר לקחת את בנו הקטן
מבית הספר, והוא לא יכל לדמיין איזה צעקות הוא עומד לקבל
מאישתו בבית. הוא החל לצעוד מהר יותר ויותר, העיקר להגיע
בזמן.
כל הילדים כבר נאספו על ידי הוריהם, או הלכו הביתה ברגל, ובית
הספר היה נדמה דומם.
הוא נכנס בשער בית הספר והבחין בבנו, יושב על ספסל, מחכה לו.
יואב לא היה לבד. הייתה איתו מישהי. מישהי שערן לא הכיר. הוא
רץ אליו בצעדי ענק, מפחד שעוד שניה יאבד את הילד. כשהיה יותר
קרוב ראה שהאישה לבשה לבוש מינימלי, חולצת בטן קטנטנה, שהבליטה
את החזה שלה, ומכנס קצר מאוד, שהראה אולי אפילו קצת יותר מדי.
היא גרמה לו למשיכה אסטרונומית, אבל הוא שמר את התשוקה שלו
באיפוק. התנועות שלה גירו אותו. הציפורניים שלה היו צבועות בלק
אדום לוהט, והוא חשב לרגע שאשתו מעולם לא שמה לק. תמיד תירצה
את זה בעובדה שהיא אלרגית לאציטון...
"שלום יואבי... אני כל כך מצטער שאיחרתי! חיכית הרבה?"
"כן..." אמר הילד בחצי דיבור חצי בכי, "אבל לולה שמרה עליי עד
שתגיע."
"לולה?" הוא הביט באישה המושכת. ריח חזק של בושם נטף ממנה,
והיה לו קשה לעמוד בפני הקסם האישי שלה.
"שלום." היא לחצה את ידו. "אני לולה... ראיתי שהבן שלך ישב כאן
לבד אז דאגתי... חיכיתי איתו עד שבאת."
"אני מצטער שאיחרתי... פשוט הייתי חייב לחתום על המשכורות של
העובדים, ולקרוא דו"ח של 5 עמודים, ואל תשאלי..."
היא חייכה אליו. היה נדמה לו שזו הפעם הראשונה שמישהי אי פעם
חייכה אליו ככה.
"זה בסדר, אני מבינה."
היה בה משהו שהוא לא הצליח לפענח. משהו נורא סקסי, ומפתה. הוא
רצה אותה בצורה לא יאומנת.
"אז... יואבי? אתה בא?"
"כן אבא... אבא?"
"כן חמוד?"
"אנחנו יכולים ללכת ללולה? היא אמרה לי שיש לה בבית את הבובה
הזאת של הפאוור ריינג'רס... אבא זו הבובה של ג'יסון, הרינג'ר
האדום, ואין אותו בארץ! בבקשה אבא... בבקשה..."
הוא חשב לרגע על אישתו שמחכה לו בבית, ובטח דואגת למה הם לא
חזרו עדיין.
ואז הסתכל באישה שלפניו.
"לולה, זה בסדר מבחינתך?"
"זה מצויין." היא שלפה חיוך מתקתק מזווית פיה.
"בסדר יואבי. נלך. אבל אני רק צריך להתקשר לאמא, להגיד לה
שנאחר."
"יששששש!!!" יואב קפץ בעליצות מצד לצד בשמחה.
הוא הלך כמה צעדים הצידה, וחייג לביתו, מקווה שאשתו לא תכעס
יותר מדי.
"הלו?"
"יעל?"
"ערן! איפה אתה? הכנתי אוכל והוא מתחיל להתקרר... לקחת את
יואב?
אל תגיד לי ששוב שכחת...!"
"מה פתאום שכחתי? לקחתי אותו, הוא כאן איתי. רק רציתי להגיד לך
שאני אחזור רק בעוד שעה, צץ משהו במשרד ואני חייב לחזור לטפל
בו. יואב איתי."
"תמיד צץ משהו במשרד..."
"יעל אל תתחילי. נדבר על זה מאוחר יותר טוב? אחזור בעוד שעה.
אני אוהב אותך. ביי."
הוא ניתק את הטלפון, ושלושת האנשים, אב, בנו, ולולה אחת,
התקדמו לעבר מכונית הפאר של ערן.


"אני בחיים לא הייתי מסוגל לעשות דבר שכזה... זה פשוט בלתי
יאומן!"
הם ישבו במטבח על כוס קפה, משוחחים שיחה קלה.
"אבל זו הייתה החלטה נכונה. הוא לא היה האחד בשבילי. לא הייתה
דרך אחרת."
"אבל לברוח שעה לפני החתונה? להבריז מהחתונה של עצמך? איך
אפשר? כלומר, גם לי היו Cold Feet לפני החתונה, אבל לא
ברחתי... פשוט נשארתי..."
"אתה רואה? זה ההבדל ביני לבינך. אני הולכת עם הזרם. עושה את
מה שצריך, לא נתקעת במקום שאני לא רוצה להיות בו. ואתה.. אתה
פשוט הולך בדרך שסללו עבורך, ולא סולד ממנה. עושה מה שצריך,
ולא מה שאתה רוצה. זה לא בריא... אתה יודע."
"אני יודע..."
"אז אתה מסכים איתי?"
"מסכים. אבל לכל חתן או כלה יש חששות מהחתונה ומהחיים
שאחריה... זה נורמלי..."
"אתה יודע כמה זוגות מהנישאים מתגרשים? שליש. 33.3 אחוזים. אז
למה להתחתן מלכתחילה כשאתה יודע שזה יגמר ברע?"
"את צודקת. אבל אני לא חושב שזה ככה במקרה שלי... כלומר... אני
אוהב את יעל ואת הילדים שלנו. נכון, גם לנו יש את העליות
והמורדות שבכל נישואים אבל מתגברים על זה."
"זה פשוט משגע אותי איך אנשים לא מפסיקים לשכנע את עצמם
שהנישואים שלהם תקינים... בסופו של דבר, זה פוגע בהם."
יואב נכנס לחדר, מצוייד בבובת ה"פאוור רינג'רס".
"אבא! אבא! תראה מה ג'ייסון יודע לעשות! הוא יכול להלחם באנשים
הרעים עם רובה הלייזר המשוכלל שלו, והוא יכול גם להביא להם
מכות! תראו איזה חזק הוא!"
יואב החל להדגים לשוכני המטבח את יכולתיו של ג'ייסון הפאוור
רינג'ר.
ערן קם מכסאו.
"אבא למה קמת? מה, הולכים?"
הילד תלה בו עיניים עצובות.
"יואבי, אני לא רוצה שאמא תדאג. אל תדאג, נחזור ללולה מתישהו,
אם היא תרצה בכך."
"בוודאי. אתם מוזמנים לבוא מתי שתרצו! ואתה יואב, יכול לקחת את
בובת הפאוור רינג'ר איתך. היא שלך."
"מה? באמת?" חיוך של שמחה התפשט על פניו. "לתמיד?"
לולה הנהנה בראשה. "בלי חרטות!!!" אמר הילד, ושלושתם צחקו.
ערן עזב את ביתה של לולה עם טעם של עוד, והבטיח לעצמו שיבקר
אותה עוד פעם אחת, רק בשביל לראות מה מסתתר מתחת למסתוריות
שלה.


ערן הלך לפגוש את אותה הלולה עוד מספר פעמים, ובפגישה השלישית
שלהם, הם שכבו, ומכאן בעצם כל הסיוט שלי התחיל.
ערן החל להעלם לעיתים קרובות, היה חוזר עייף בלילה, בלי חשק
לדבר, ולפעמים אף לא היה חוזר בכלל.
ניסיתי לדבר איתו על זה, אך הוא סרב בתוקף ואמר שזו רק עבודתו
שמתישה אותו ללא הרף.
הם ניהלו רומן שנה, ואני לא ידעתי כלום. אפילו יואבי מעולם לא
ציין את אותה הלולה, ואני לא הבנתי איך הכל קרה מאחורי גבי.
לאחר שנה קיבלתי מעטפה שנשלחה אליי עם שליח. זה היה נראה כמו
משהו חשוב. פתחתי אותה, וקראתי. זה היה הסכם גירושין. ערן רצה
להתגרש ממני. לא הבנתי את זה.
איך זה קרה כך פתאום? ומתי? למה הוא לא דיבר איתי על זה?
מלאת כעס והשפלה התקשרתי למשרד שלו. המזכירה שלו ענתה שהוא
עסוק, ואני צווחתי עליה בכל הכוח שלא תבלבל לי במוח ושתביא לי
אותו מהר, אחרת אגרום לפיטוריה.
הענין התברר לנכון. הוא החל לספר לי על לולה, והוא אמר שהוא
חייב להתגרש ממני כי בכוונתו להתחתן איתה. לאחר המון בכי, כאב
והתחננויות, התגרשתי ממנו, ועשינו הסדר משמרות עם הילדים.

בסופו של דבר, מצאתי את עצמי בחתונה של בעלי ושל המאהבת שלי.
כולם חשבו שהיו לי חיים מושלמים... עד אותו היום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תיקון טעות:
הבנתי את זה
שהיה כותב "יום
אחד מישהו יבין
אותי ואז אני
אעלם" ונראה לי
שהוא נעלם.


כמה מוזר...


צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/10/01 16:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קארין רוזן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה