זה שיר שואה שכתבתי ב-7.9.2001 בלי שום קשר ליום השואה...
הוא פורסם במעין מועדון של ניצולי שואה שסבתא שלי נמצאת בו. זה
השיר היחיד שלי שאי פעם פורסם איפשהו, עד עכשיו.

הרכבת נוסעת למקום לא נודע.
ילד בתוכה לצד אימו
ואביו מת ואינו,
ומסביב המון אנשים,
מכל הגילים, מכל המינים.

בתחנה האחרונה כולם יורדים,
בנות בנות, בנים בנים.
הילד מופרד מאימו בעזיבת יד,
וחייל במדים דוחף אותו לפנים
לתוך השער שממנו אין יוצאים.

בשער ממיינים, מי לעבודה ומי לעולם הבא,
הילד בעבודה, כל היום עבודה
ובלילות בוכה וצועק:
"אמא נשיקה, אמא חיבוק לפני השינה"
ולמחרת קם ועובד ובארוחתו היחידה מתחלק
ויודע שאימו שומרת עליו בלב רחב.

כך עוברות השנים והילד גדל והופך לנער
והנה המלחמה נגמרה והוא חופשי,
מקים בית, ומשפחה וארץ יפה
אך בלילות עדיין בוכה:
"אמא נשיקה, אמא חיבוק לפני השינה..."