היה זה סתם עוד בוקר, ישבתי במטבח לבוש במדי השעה שכללו פיג'מה
סמרטוטית שירשתי מסבא מלכיאל ונעלי בית לא תואמות. קראתי קפה
ושתיתי עיתון כשלפתע נשמעו נקישות קצובות בדלת.
דידיתי בעיכוס אופייני לשש וחצי בבוקר לעבר הדלת.
פתחתי אותה לרווחה.
סגרתי אותה מייד.
לאחר תרגול מעמיק של שיטת לאמאז שבתי ופתחתי את הדלת.
מולי היה איש: ידיים-רגליים-אף אחד-שתי אוזניים-פה וכו'
סקירה ממושכת אישרה את התזה -
זה הייתי אני. רק לבוש יותר נורמלי.
''זה לא אתגר גדול בשעה כזו'',התגוננתי, ''כנראה שהוא קמתי
מוקדם הבוקר. הממ... לא ידעתי שזה  אפשרי!''
הייתי יכול להמשיך את המונולוג הפנימי הזה לנצח אלמלא זה
דיבר.
- ''בוקר טוב''
חבל, אני לבן גם ככה.
- ''מי אתה?''
- ''אתה''
- ''אני מבין. תעשה סיבוב!''
- ''מה? ... טוב'' הוסיף בחיוך האני הזה.
- ''כן. זה אני, רק שאני רזה יותר''.
- ''לא''.
- ''לא?''
- ''לא''.
לאחר שהבחין שבתחרות של מי יותר המום ולא מגיב אני ''לוקח
בגדול'' פסע אני אל המטבח והכין לעצמו כוס קפה.
כשהוא מפגין שליטה פנומנלית במיקום של כל דבר במטבח שלי פתח את
אחד הארונות ושלף מבין ערימה של פסטות ותבלינים שהתגעגעו להודו
חבילת סוכר חדשה.
הבטתי בו בהשתוממות, כבר יומיים אני על סוכרזית כי לא בא לי
ללכת למכולת ולא מצאתי סוכר.
- wwאתה מוזג יותר חלב ממני!wwהכרזתי בניצחון.
הוא התיישב מולי והניח את כוס הקפה שלו ליד שלי. פיקאסו לא היה
מוצא הבדל בגוון הקפה.
- ''בסדר, מה?''
- ''מה- מה?''
- ''מה אתה עושה פה?''
- ''אני גר פה!''
- ''נו די! '' (מילא כמוני, אבל גם מתחכם כמוני?!)
- ''אנחנו חייבים לדבר. זה לא יכול להימשך ככה!''
- ''מה לא יכול להימשך ככה?''
נכנסתי למתח.
- ''אתה''.
- ''אני ?!''
- ''אתה!''
- ''מה עשיתי ?!''
- ''תסתכל על עצמך!''
בחנתי את עצמי ואת החוויות הגסטרונומיות שעברו על הפיג'מה ב-48
השעות האחרונות... ''נו? ''
- ''פדיחות, אחי..''
עכשיו נעלבתי!
- ''חוצפן'', כמיטב יכולתי ניסיתי לצרוח לי באוזן.
- ''אני?..'' שאל זה באדישות.
- ''אני !'' עניתי כשלרגע הדמיון שב ובלבל אותי.
- ''אתה..?'' חיוך עלה על שפתיי. סליחה, שפתיו.
- ''אתה !!'' עצביי הכריזו על פשיטת רגל.
-''תחליט...''
- ''החוצה ! ! '' שאגתי.
- ''בשיא רפיסותך מופיע בביתך אתה, ואתה לא רוצה לדעת מה המסר
שלו?..''
כאן הוא שבר אותי. הבטתי בו תשוש וחשבתי לעצמי שכרגע הפיג'מה
הייתה יכולה לנצח אותי בשח בלי להתאמץ.
-''מה המסר?..'' גייסתי את הטון הכי רציני שלי.
-''קראת את הגלגול של קפקא ? ''
-''זה שהוא הופך לג'וק...?'' דיברתי בשקט כדי להסתיר את
הפניקה.
- ''כן. זה מה שהולך לקרות לך, רק הפוך!''
- ''סליחה?''
- ''אני צריך ללכת עכשיו, אין לי את כל הבוקר להלם שלך''
- ''שלנו'', ניסיתי ליצור תחושת אחווה בכדי לחלץ ממני עוד
מידע.
- ''יום נעים לך'', החל לשטוף את כוס הקפה וכשסיים ניגש לדלת.
''אנחנו נתראה בקרוב''.
- ''לא תודה'', מלמלתי בשקט ושוב אני חייך. יש משהו מלחיץ
בחיוך שלו.
הסתובבתי וחזרתי למטבח באדישות המקסימלית, מאחוריי שמעתי את
הדלת נסגרת. הקשבתי היטב וחיכיתי לשמוע את הצעדים במדרגות.
כעבור דקה דוממת פסעתי על קצות האצבעות אל הדלת ואז פתחתי אותה
במהירות כשאני צורח: ''הא!'' לעבר חדר מדרגות ריק.